תודה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אנחנו נמצאים בתקופה מאוד מאתגרת, תקופה שבה כל אחד ואחת מאיתנו תורמים ככל יכולתנו למען המולדת ולמען החיילים. מתחילת המלחמה העורף האזרחי שינס מותניים ופתח גם את הלב וגם את הכיס למען הלוחמות והלוחמים שלנו. אזרחים תרמו כסף, מזון, ביגוד, ציוד ומה לא, וכולנו ידענו שהיה חוסר, חוסר בכול, והממשלה לא תפקדה. ככל שהחודשים חלפו התרומות והחמ"ל האזרחי הצטמצמו – אדוני היושב-ראש, אני מדברת על חיילים. הם הולכים להפיל את החוק, לפחות שיקשיבו. מה זה? גם להקשיב לחיילים אתם לא מוכנים? מילא להפיל חקיקה. הצורך נשאר, רק שהפעם הוא נופל על הכתפיים של ההורים של אותם החיילים והמשפחות.
חברים, אני רוצה לספר לכם על ציפי. ציפי זה השם האמיתי של אותה אימא, והיא התעקשה שאני אגיד את השם שלה. היא אימא של לוחם בשריון, והיא כתבה לי מדם ליבה מה המשמעות להיות אימא של לוחם. והיא כותבת: יש לי בן שריונר. השנה האחרונה, מאז 7 באוקטובר, זו רכבת הרים, גאווה המהולה בחרדה אין-סופית, יום-יומית, משתקת. כשהוא נכנס לעזה יש קו אחד בטלפון, וכשהוא יוצא מעזה יש שני קווים. ושוב הוא נכנס, והלילות טרופים. אני קוראת לזה "ישנה עם שכפ"ץ". ואז הם עולים ללבנון. דריכות מתמדת. כל טלפון מקפיץ. יוצא מלבנון, ותחושת האושר וההקלה – סוף-סוף אני מצליחה לישון קצת בלילה. זר לא יבין זאת.
אבל רק מי שיש לה בן לוחם יודעת שללהיות אימא ללוחם יש צד נוסף. כולם מכירים את הצד הנפשי. אבל ללהיות אימא ללוחם יש גם צד כלכלי. להיות אימא ללוחם זה דבר יקר. כמות ההוצאות מטורפת, רשימת הקניות עם הגיוס הולכת ומתארכת, ואחר כך גם לתוך השירות – ביגוד תרמי, ציוד, תרופות. לא את הכול הצבא מספק. לא חלילה שאני מתלוננת אבל הכול כל כך יקר. ואז – מספרת ציפי – מבקשים מאיתנו לתת תרומות לגדוד, תרומות לחטיבה, והכול יוצא מהלב אל החיילים שלנו. אבל ההוצאות מצטברות, וכשהוא בפנים כל כך קשה לעבוד. הראש לא במקום, ואחרי לילות טרופים קשה לתפקד. ההכנסות יורדות ביחד עם הירידה בתפקוד. אני עצמאית, ואני חווה ממש את הצניחה בשנה האחרונה, והבריאות שנפגעת מרוב חרדה וכדורי שינה. את יודעת, חברת הכנסת שיר, כמה אימהות בגדוד לוקחות תרופות נוגדי דיכאון וטיפול נפשי תומך? כי שנה של לחימה ברצף נותנת אותותיה על נפש של אימא. קשה להחזיק הכול לבד. והכול עולה כסף. אז המחירים שמשלמות אימהות ללוחמים בשנה הזו הם בלתי נתפסים, ואנחנו – אנחנו המשפחות השקופות, שקופות למדינה. אנחנו המעטפת התומכת, אבל בכנות, אנחנו עוד רגע קורסים.
חברים, ציפי מייצגת מציאות של משפחות רבות שנושאות בנטל. ואני רוצה לנצל את הבמה הזו כדי לומר קודם כול לציפי ולעשרות אלפי האימהות ששלחו את בניהן ובנותיהן לחזית, לכל האימהות שלא ישנות בלילה וחרדות בכל רגע מדפיקה בדלת, אני רוצה לומר לכן תודה. אתן הכוח והלב הפועם של הגיבורים בשדה הקרב.
אבל מילים לבד הרי לא יעזרו לכן, והגיע הזמן גם למעשים; הגיע הזמן, מעבר למילים רומנטיות על גבורה ועל ניצחון, לעבור גם למילים ותמיכה מעשית; הגיע הזמן לשינוי סדרי העדיפויות. במקום למשל העברה של יותר מ-70 מיליון שקלים למשרד ממשלתי חדש ששמו משרד המורשת, אפשר להשתמש בתקציב הזה כדי לחזק את החיילים והמילואימניקים. הם המורשת האמיתית שלנו, הם המשמעות האמיתית של חיזוק המורשת היהודית והישראלית בשעת מלחמה. הגיע זמן לחיות במדינה שתעביר כספים למשפחות חיילים שקורסות כלכלית, במקום לאלה שגם לא עובדים וגם לא מתגייסים. זו המדינה שאני רוצה עבור החיילים שלנו.
חברי הקואליציה, אתם הרי תפילו את החוק הזה, או שתבקשו איזו דחיית חוק מזויפת כזאת שוודאי תציעו, שככה, תיגרר לכיוון הפגרה, כדי שזה יידחה שוב ושוב כדי להעביר איזשהו מצג שווא של איזשהו סוג של אכפתיות. אבל אצלכם הרי הפוליטיקה גוברת על הכול, כי הרי זו אותה הצעה שהשר יריב לוין וגם השר קיש העלו בעבר. הדבר היחיד שהשתנה פה זו הפוליטיקה והצורך שלכם להעביר כספים פוליטיים מהמקום הנכון אל המקום הלא-נכון. הגיע הזמן להחליט אם הקואליציה תומכת באלה שנותנים את היקר או שוב מסובבת להם את הגב. כל מי שמגדיר את עצמו ציוני צריך להצביע בעד החוק הזה.
חברים, אני עוברת לצד הטכני. בפקודת מס הכנסה נקבע שהורים זכאים לנקודות זיכוי בעד ילדיהם כמפורט בפקודה. הטבת המס האמורה מסייעת להורים להתמודד עם ההוצאות הכרוכות בגידול הילדים, והיא פוקעת בסוף שנת המס שבה מלאו לילדים 18 שנים. המשכורת המשולמת למשרתים בשירות סדיר נמוכה, והיא לא מספיקה למימון הצרכים הבסיסיים שלהם. לכן זקוקים המשרתים בשירות סדיר לתמיכתם הכלכלית של ההורים נוסף על המשכורת שמשולמת להם. בשל התלות הכלכלית של המשרתים בשירות סדיר בהוריהם, ובשים לב לעובדה כי השירות בצבא וההתנדבות הם ערכים חשובים שיש לטפח בפני עצמם, מוצע להקל על ההורים ולקבוע שהורים לילד המשרת בשירות סדיר יהיו זכאים לנקודות זיכוי בעד כל אחד מילדיהם. בנוסף מוצע לקבוע כי אם ההורים חיים בנפרד, נקודות הזיכוי יובאו בחשבון להורה שכלכלת ילדו המשרת בשירות סדיר הייתה עליו, ואם כלכלת ילדיהם מחולקת ביניהם, יקבל כל הורה חלק מנקודות הזיכוי לפי חלקו בהוצאות הכלכלה.
אני אסיים. כשאני נכנסתי לפוליטיקה אחד המשפטים הראשונים שנאמרו לי הוא שהאדם עושה את התפקיד ולא התפקיד את האדם. כל אחד ואחת מכם שיושבים בספסלי הקואליציה, יש לכם אצבע, יש לכם אפשרות גם לא להצביע. יש לכם אפשרות לצאת מהמליאה ולא להשתתף בהצבעות שהן נגד האידיאולוגיה שלכם, נגד הערכים שלכם, נגד חיילי צבא ההגנה לישראל והמשפחות שלכם. אתם יכולים לעשות את זה. עשיתם את זה בעבר, חברי כנסת עשו את זה בעבר עוד לפניכם. תאמינו לי, יסלחו לכם.
ולחברי הממשלה בקואליציה,
עם כל הכבוד לכל מיני הפלות חוקים נגד חיילים או כל מיני משיכות זמן מיותרות – אתם הרי יודעים למה אתם עושים את זה. הרי אתם לא מעוניינים שאף חוק של האופוזיציה יעבור, ולא משנה מה התוכן. אתם יכולים להעביר את הצעת החוק הזאת בקריאה טרומית. הרי תגידו שצריך לעשות פה בירורים ועניינים ולבדוק סכומים. אפשר להעביר הצעות חוק – האדם עושה את התפקיד ולא התפקיד את האדם. כל אחד ואחת מכם יכולים להחליט מה הוא עושה ועל איזה חוק הוא יהיה חתום או לא חתום בשמו. תודה רבה.
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. תראו, אני אתחיל – האמת היא שאני כבר לא יודעת מאיפה להתחיל, מאיזו תשובת השר להתחיל.
מההתחלה. אז בואו נתחיל מזה שאם אתם באמת רציניים, אז כשדוחים חוק, לא דוחים אותו לפגרה. לא דוחים אותו לפגרה. אתם רוצים לדחות? דחו אותו בשבועיים, דחו אותו בחודש, תדונו בחוק. יש לך השגות על החוק? אתה רוצה לשנות שם דברים? אתה רוצה להגיד: אני חושב שהחוק צריך להיות יותר רחב, יותר מצומצם, אולי צריכים להיות בו איזשהן הגבלות? אדרבה ואדרבה, תכניס את זה בחוק בהכנה לקריאה ראשונה, ואל תבלבל את המוח לציבור ותמרח אותו עם שקרים. אתה עומד להפיל חוק נגד חיילים, וזה יהיה על הידיים שלך, תרתי משמע.
גם שמעתי מהשר קרעי איזושהי אמירה מגוחכת. אני לתומי חשבתי שהוא יודע חשבון. הוא אומר לי שאין כסף לתקציב הזה. עכשיו, אני רוצה שכל האימהות לכל החיילים בסדיר ובמילואים ישמעו את זה: לממשלת ישראל אין כסף עבור הילדים שלכן ועבורכם. חשבתם שאתם שקופים? אתם אכן שקופים. כשאתם לא מצליחים לסגור את החודש, ואומרים לכם שהצעת החוק הזו היא 200 מיליון שקלים, תמיד תזכרו שיש 9 מיליארד שקלים של הסכמים קואליציוניים. תמיד תזכרו שמישהו צריך לממן את השר אליהו באיזשהו משרד מומצא שקוראים לו משרד המורשת, מבלי שממשלת ישראל מבינה שהילדים שלכם זו המורשת ושהם כותבים את המורשת ממש עכשיו, בדם שלהם.
ובזמן שאתן יושבות בבית ובוכות ופוחדות מהדפיקה על הדלת או מהטלפון מהבנק כי אתן לא גומרות את החודש, כי אין לכן כבר ממה לחיות, ממשלת ישראל בוחרת להעביר את הכסף הזה למי שלא מתגייס לצבא. תזכרו את הנתונים האלה, אזרחי ישראל. זו הממשלה שלכם, זו הקואליציה שלכם, ואלה הבחירות שהם עושים. תזכרו את זה כשאנחנו נוביל לבחירות, והם יצטרכו להסתכל לכם בעיניים. בושה וחרפה. תודה רבה.
1,220 מילים של מיכל שיר סגמן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.