כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, לצערנו, לאחר מתקפת החמאס ב-7 באוקטובר, שבמסגרתה ביצעו טבח מזעזע בתושבי ובתושבות יישובי הנגב המערבי, מספר הנרצחים בלתי נתפס ונוצר מצב כל כך קשה, שבו משפחות שלמות, הורים, ילדים ותינוקות נשארו יתומים, אם זה לצערנו משני הורים ואם מהורה אחד.
כיום חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה אינו קובע תשלום תגמול ליתום מהורה אחד שמלאו לו 21 שנים. בנוסף, יתום משני ההורים שרק אחד מההורים נפטר מפגיעת איבה, זכאי לפי החוק לתגמול רק עד גיל 25. הוראות אלו מותירות אנשים רבים שאיבדו את אחד ההורים בפעולות איבה ללא פיצוי כלל במהלך כל חייהם – אתה יכול רגע? קשה לי, אני לא יכולה.
תודה לך. זאת, בעוד יתומים שאיבדו את שני ההורים בפעולות איבה זכאים לקצבה קבועה לכל חייהם, כמובן שבצדק.
יש להזכיר כי פעמים רבות אותם אזרחים שאיבדו את אחד ההורים בפגיעת איבה הם צעירים בתחילת דרכם שזקוקים לתמיכה כספית להמשך החיים בשל היעדר הורה והנזק הנלווה.
בואו נדבר רגע על היתומים האלה – על הילדה שחוזרת הביתה לבית שמרגיש פתאום ריק; על הבן שמנסה להחזיק את המשפחה במקום ההורה שאיננו. הם צעירים, הם בתחילת חייהם. בדיוק כשהם צריכים כתף יציבה שתעזור להם לקום, הם נשארים לבד, ומה אנחנו עושים בשבילם? מדובר בעוול שנעשה לאנשים שבעל כורחם נתנו למדינה את היקר להם מכול וכעת כל כך זקוקים לתמיכה, ולכן אני מביאה את החוק הזה – לאפשר ליתומים ולנפגעי פעולות איבה את מה שמגיע להם: תמיכה; ביטחון שהוא גם כלכלי; הידיעה שהמדינה לא מפנה להם את הגב; להגיד להם: אנחנו כאן, אנחנו רואים אתכם, אנחנו איתכם, לא נשאיר אתכם לבד, לא עכשיו ולא אף פעם, כי זו לא רק חובה חוקית – זאת חובה אנושית, מוסרית ערכית. החוק הזה ייתן להם את הכלים להתמודד, לצמוח ולהמשיך הלאה. הוא יאפשר להם לדעת שהם חלק מחברה שלא שוכחת אף אחד. אני מבקשת מכם, חברי הכנסת, תחשבו על הילדים האלה, תנו להם את מה שמגיע להם. זה המעט שאנחנו יכולים לעשות בשבילם.
ועכשיו, ברשותכם, ארצה לדבר על נושא נוסף בזמן שנותר לי. רק בשבוע שעבר ראינו כולם בתחקיר של אבי עמית ב"זמן אמת" את הטרלול המשיחי שמובילה דניאלה וייס, ואת הגב – –
תעצור רגע.
ואת הגב חסר התקדים של – – טוב, תעצור רגע.
אני, יש לי עוד שתי דקות.
– – ואת הגב חסר התקדים שנותנים – – –
אני חוזרת על הכול. רק בשבוע שעבר ראינו כולנו בתחקיר של אבי עמית ב"זמן אמת" את הטרלול המשיחי שמובילה דניאל וייס ואת הגב חסר התקדים שנותנים לה שרים בכירים בממשלת האסון, הטבח וההפקרה. איך ייתכן שאזרחים נכנסו לרצועת עזה? איך? הגשתי שאילתה בנושא, ואני מחכה לתשובה עליה. מדובר פה במחדל מטורף.
אנחנו מתמודדים בשנה וחצי האחרונות עם מלחמה שהתחילה כמלחמת אין ברירה, צודקת וקריטית, מלחמה על עתידה ואף על קיומה של מדינת ישראל, אך בחודשים האחרונים אנחנו נחשפים למהלכים ציניים ומסוכנים, שמעלים המון סימני שאלה – ולאחרונה אף סימני קריאה – בנוגע למטרתה של המלחמה. בזמן שחיילי צה"ל נלחמים בחירוף נפש והחטופים שלנו נמקים במנהרות החמאס, ממשלת ישראל מקדמת מהלך ציני ומסוכן שאין לו דבר עם ביטחון המדינה, ושאין ממנו דרך חזרה. מייד אחרי האסון הגדול ביותר של העם היהודי מאז השואה, בזמן שקברנו את יקירינו, בזמן שאזרחי ישראל יצאו בהמוניהם להתנדב ולהילחם במערכה הקשה, הזרוע הלאומנית-משיחית-מתנחלית כבר קידמה מהלכים פוליטיים ותוכניות אמיתיות להתנחלות בעזה. אנחנו עדים לניסיונות אינטנסיביים לקדם רעיון משיחי קיצוני ומנותק מהמציאות: סיפוח רצועת עזה. אני אומרת את זה כאן שוב בצורה ברורה: ממשלת ישראל מקדמת ברגעים אלה ממש את סיפוח רצועת עזה. מדובר בחזון מסוכן של קומץ קטן שהשתלט על המדינה, הופך את החיילים שלנו לכלי במשחק פוליטי ומפקיר על הדרך את האחים והאחיות שלנו בשבי החמאס. למה אני אומרת "פוליטי"? כי זה לא מהלך ביטחוני, זה מהלך פוליטי. זו החלטה שנועדה לשמר את הכוח של הממשלה מול הבייס הקיצוני שלה. אתם מבינים? מהלך פוליטי על גבם של החיילים ומשפחותיהם, על הגב של החטופים והחטופות, על הגב של הציבור הישראלי כולו.
ההתנחלות בעזה הפכה דה פקטו ליעד המרכזי במערכה, אפילו לפני השבת האחים והאחיות שלנו ממנהרות החמאס. זה נשמע לכם הגיוני? זה נשמע לך הגיוני, כבוד היושב בראש? בן גביר וסמוטריץ' מקריבים את החטופים והחטופות בשביל ההזיות המשיחיות שלהם. אני רוצה להגיד את זה בקול ברור: ההתנחלות בעזה היא המזבח שעליו מוקרבים 101 חטופים וחטופות.
אני רוצה לשאול אתכם, חברי ממשלת האסון: האם חיילינו נלחמו ונפלו כדי להחזיר את החטופים ואת הביטחון למדינה או בשביל לבנות מאחזים עלובים?
האם הדם של היועצים שלי שנלחמו מאז 7 באוקטובר ברצועת עזה נועד לספק את החלומות המטורפים שלכם? תענו לי. בשביל זה הם נלחמו?
חיילי צה"ל שנשלחו להילחם במלחמת אין ברירה משמשים עכשיו כמגינים אנושיים של גבעת בן גביר ומעלה סמוטריץ'. החיילים הם כלי במשחק פוליטי ציני ומשיחי.
אין לכם בושה.
חברות וחברים, ממשל צבאי בעזה אינו חלק ממטרות המלחמה, אלמוג כהן. סיפוח והתנחלות אינם חלק ממטרות המלחמה.
אלה צעדים מסוכנים שיעלו לכולנו ביוקר – בחיי חיילים, בביטחון בגבולות, במעמד הבין-לאומי שלנו ובעתיד המדינה כולה.
ומעבר לכל זה, בואו נדבר על האחריות הבסיסית של ממשלת ישראל. כשהממשלה שולחת את חיילי צה"ל לשמור על ההתנחלות בעזה, מי ישמור עלינו בצפון? בדרום? המילואימניקים שלנו קורסים מסבב אחרי סבב, אלמוג כהן. האם אנחנו באמת רוצים לשלוח אותם לשמור על גבעת בן גביר בח'אן יונס במקום להגן על המדינה?
הגיעה השעה לעצור אותם, לשים סוף לתהליכים המסוכנים הללו ולהזכיר לכולם שמטרת המלחמה היא להגן על אזרחי ישראל, לא להקריב אותם למען הזיות פוליטיות מסוכנות. סיפוח רצועת עזה הוא מהלך שיסכן את עתיד ישראל. מדינת ישראל לא זקוקה לחזית נוספת, ובטח לא להזיות נוספות. מדינת ישראל זקוקה נואשות לפתרון מדיני, לפתרונות דיפלומטיים – ברית אזורית והסדר מדיני עם הפלסטינים שיוביל אותנו לשקט ולביטחון אמיתי. פעולות צבאיות לבדן אינן מספיקות. ההיסטוריה לימדה אותנו זאת פעם אחר פעם. הגיע הזמן לשנות כיוון, לשים את האינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל מעל האינטרסים הפוליטיים, לשים ערבות הדדית והצלת חיים לפני הכול, ולהבטיח עתיד טוב יותר ובטוח לכולנו. זאת ישראל.
בוא נדבר רגע על עובדות. אני רוצה לומר, כבוד השר יואב בן צור, שהמציאות היא כזאת: יותר משנה, ותוספת אחת לא הוספתם ליתומי פעולות האיבה, תוספת אחת לא הוספה פה, שום דבר – לא תיקון קטן יותר, לא מינורי. אפשר להגיד ש-70% מהקצבה זה יותר מדי, לחלוטין אפשר להתווכח, אבל דבר אחד לא נוסף.
יתומים משני הורים בפעולות איבה, עד גיל 25 – לא, סליחה, הם מקבלים קצבה. יתומים שהורה אחד נפטר בפעולות איבה, עד גיל 25, יתומים מהורה אחד שיש עדיין הורה, לא מקבלים כלום אחרי גיל 21. תגידו לי, המצב הזה נשמע למישהו הגיוני? אני אומרת, אם הייתה לכם איזושהי כוונה, כבר הייתם הרי מביאים תזכיר חוק שאפילו באופן חלקי נותן מענה לאותה קבוצה שאיבדה כל כך הרבה, ואנחנו מדינה שחייבת להושיט לה יד. אבל זה בכלל לא מעניין אתכם. הם בכלל לא בשיח שלכם. אני רוצה להזכיר גם את יתומי צה"ל, אותה קבוצה שכבר מחכה כל כך הרבה שנים לאיזשהו מזור, יחס, תוספת, שיאפשרו רשת ביטחון סוציאלית.
אני גם אומרת, לפעמים עדיף משהו מאשר כלום, אבל המציאות היום היא פשוט חסרת תקדים – הפקרות מוחלטת של קבוצות אוכלוסייה שנוכח המציאות הביטחונית בישראל נשארו מאחור.
אני רוצה לספר לך משהו, כבוד סגן יושב-ראש הכנסת. את החוק הזה סייע לנו לכתוב עו"ד אדוארדו ווסר, האיש שהגיש את בג"ץ עוטף עזה, למיגון העוטף. אז קודם כול אני מודה לו על שהוא עזר לכתוב את החוק הזה, והוא גם התריע בפנינו על הלקונה הזאת בתחילת המלחמה. אחרי שהגשתי את החוק, הייתה איזו ידיעה על החוק הזה שהוגש, ובאחד מהימים בנובמבר או בדצמבר, אני לא בדיוק זוכרת, אני מקבלת טלפון אחרי 22:00 מבן אדם מבוגר, שמתנצל על השעה, אבל אני כמובן ערה בשעות האלה, והוא אומר לי: תשמעי, הבת שלי נרצחה בנובה, ויש לי נכדה קטנה, ואני כל הזמן חושב מה יהיה כשאנחנו לא נהיה, ואני רוצה לדעת שיהיה לה איזשהו משהו. אז אמרתי לו: אדוני, עכשיו מחוקקים הרבה חוקים בכל הקשור לאסון. אני מאמינה שיקרה משהו עם הסוגיה הזאת, שיהיה משהו. אבל בואו נאמר את האמת – אנחנו כבר אחרי שנה, וכלום לא קרה בנושא הזה, לא תוספת אחת קטנה.
מתי כן נעשה את הדבר הנכון? אוקיי, עזבו את החוק הזה, אבל מה כן? מה כן יקרה עם יתומי פעולות האיבה שנשארו מאחור?
1,303 מילים של נעמה לזימי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.