קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, כבוד היושב-ראש. תודה, שר או שרה. חבריי הנכבדים, מאז שמחת תורה הכול השתנה פה בהמון דברים. אתרכז ברשותכם בנושא די שכיח, אך אין חשוב ממנו – חיילי המילואים. אני לא אדבר הפעם על בני משפחתי הרבים שלא ראו את הבית ימים על ימים – לא על בני, לא על אחייניי, לא על חתני. כן אזכיר את שני יועציי, מני אבן ארי, שנמצא בעזה, ואת אליקים ברנר, שהיה בלבנון למעלה מחודשיים וחזר אך אתמול. שניים מתוך שלושה יועציי במילואים, ולקינוח, כבוד היושב-ראש, היועצת השלישית בחופשת לידה. לא פשוט, אבל עזבו את הקשיים שלי, זה באמת באמת באמת לא רלוונטי.
אביא בפניכם בחור צעיר שהיה יכול להיות בקלות היועץ שלי, הבן שלי, האחיין שלי, החתן שלי, והוא כותב לי מתוך כאב ענק וציונות. ואלה הדברים: בשמחת תורה דאשתקד, אנשי המילואים ומשפחותיהם שמו את כל חייהם בצד לשם הגנה על מדינת ישראל. היום-יום שלהם הפך להיות לחימה והישרדות, הכול לשם שמירה על המולדת. אנשי המילואים נכנסו לוואקום, שגילה את חוסר המוכנות של מערכת הביטחון כמעט מכל היבט שהוא.
מאז ועד היום אנשי המילואים ממשיכים להיות הנדבך, אולי המשמעותי ביותר, להמשך הלחימה, הניצחון והשמירה על קיומנו. אך בתור חייל מילואים שלא ראה בית למעלה מ-280 יום, נדמה שהצבא עדיין נמצא במצב החירום של 7 באוקטובר. הצבא מתנהל מהרגע להרגע – כך הוא כותב מעיניו – קורא לאנשים כאילו היו ילדים בני 18 בשירות הסדיר שלהם – והוא היום בן 32. הצבא חושב כאילו אנשים רק עומדים ומוכנים לגיוס, ושום דבר אחר לא קיים. יש אפס הבנה לגבי מה זה אומר להיות אזרח, מה זה אומר להיות בעל משפחה, מה זה אומר להיות אדם עובד ומעסיק, מה נדרש מהם בכל המאמץ הזה. אי-אפשר להמשיך ולנהל את חטיבות המילואים כאילו הם חיילי סדיר. אי-אפשר. נדרשת ראייה עם מבט קצת יותר רחוק.
ואני פונה פה לשר הביטחון ולקצין המילואים הראשי: חלוקה הגיונית בין חטיבות המילואים. לא ייתכן שאחד עושה כמעט 300 ימי מילואים והשני עושה 100 והשלישי 20 ויש כאלה שבכלל לא, למרות שהיו חיילים קרביים בסדיר. לא הגיוני שמקפיצים חטיבה שלמה לתפוס את ציר נצרים לחודש וחצי מהיום למחר, למרות שידעו על החילוף הזה כבר חודשים אחורה. לא הגיוני שאין תוכנית ברורה מה תהיה חלוקת ימי המילואים בין חטיבות המילואים לשנה הקרובה ושליחת הודעה מוקדמת לאנשים כדי שיוכלו להיערך. בנוסף, הצבא קורא לגיוס חרדים אך לא דואג להגדיל את מערך המילואים על בסיס הכוחות הקיימים, כאלה שהיו בסדיר ולוחמים והצבא לא טורח לגייס אותם. אנחנו צריכים להמשיך ולהמשיך ולהמשיך ולהמשיך.
אני מסיימת. הגדלת מעגל האנשים שצריכים לעשות מילואים בסוף השירות, החזרת האנשים שהחטיבה והאוגדה שלהם נסגרה לפני כמה שנים בגלל החלטה כושלת של ראשי מערכות הביטחון. עבודה עם לוח זמנים, עבודה שדורשת ירידה לפרטים והבנת המעטפת – אני מסיימת – או במילים אחרות, שיהיה אזרח שישב בקרב מקבלי ההחלטות של מערך המילואים, אזרח ולא איש קבע שמעולם לא ידע מהם חיים אזרחיים וכל חייו היה בצבא. הוא לא חייל פשוט, הוא מפקד, אבל הוא כן איש מהחברה האזרחית שעובד למחייתו, מקיים משפחה, ומרגיש שהצבא לא רואה אותו ממטר. תודה.
484 מילים של מיכל מרים וולדיגר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.