אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, תוכנית ההתנתקות אושרה כאן, בבית הזה, באוגוסט 2005. היא אושרה ברוב קולות, 67 קולות, כשרוב סיעת הליכוד הצביעה בעד תוכנית ההתנתקות. כמובן שגם חלק מאותן מפלגות שמרכיבות היום את הקואליציה הצביעו בעד, כולל כמה אנשים שהם דמויות מפתח בממשלה הזאת, שהצביעו בעד תוכנית ההתנתקות. זה שהממשלה הנוכחית מתנגדת – – –
לא. סליחה, מי שהצביע בעד היה ראש הממשלה בנימין נתניהו; מי שהצביע בעד זה שר החוץ ישראל כץ.
מי שהצביע בעד הוא היועץ לביטחון לאומי צחי הנגבי. אלה האנשים שהצביעו בעד. רוב סיעת הליכוד הצביעה בעד.
אבל זה שהממשלה הנוכחית כרגע מתנגדת, הממשלה הנוכחית, אושר, כרגע מתנגדת להצעת החוק הזאת, זה רק אומר שזה באמת אותו קו מחשבה. לא למדו כלום.
מה שאני יכול להגיד לך – ולא הייתם בבית הזה – שאני זוכר את כל התהליכים. כל שבוע, כל יום, כל חודש – – –
תודה.
מה שחשוב, למי שלא זוכר, זה איך התגלגל הסיפור של ההתנתקות ומה היה ההיגיון. אני אנסה לשחזר לפחות ממה שאני זוכר ומה שאני חוויתי בעצמי. בפעם הראשונה, ב-18 בדצמבר 2003, בכנס הרצליה, נאום הרצליה, הוא מסרטט את המתווה של אותה תוכנית התנתקות; אחרי חודש וחצי, ב-2 בפברואר, בריאיון לעיתון הארץ ליואל מרקוס הוא כבר מסרטט שהכוונה לפנות 17 יישובים ברצועה ושלושה יישובים בשומרון; ב-14 באפריל 2004 יוצא מכתב לנשיא בוש, אחר כך מהנשיא בוש בחזרה, שהוא מסביר את ההיגיון; ב-6 ביוני 2004, החלטה 1996, הממשלה מאשרת את תוכנית ההתנתקות; ב-26 באוקטובר 2004 – הצעת חוק יישום תוכנית ההתנתקות. החוק אושר ברוב של 67 חברי כנסת. אבל גם ח"כים מש"ס, גם מיהדות התורה, הצביעו כמובן בעד.
סליחה. ב-15 באוגוסט 2005 – השלמת גירוש היהודים. ב-15 באוגוסט הממשלה השלימה את תהליך גירוש היהודים מגוש קטיף.
מה שיותר מעניין – ב-28 באוגוסט 2005 אושר בממשלה שינוי הנספח הצבאי להסכם השלום עם מצרים. בניגוד לאותו הסכם, ובהתאם לאותה החלטה, מדינת ישראל הסכימה לפריסת 750 חיילי משמר הגבול המצרי המצוידים בנשק כבד, כולל מטולי 7-RPG, ב-31 רכבים משוריינים מסוג פהאד, ארבע ספינות סיור ושלושה מסוקים. כלומר, המצרים התחייבו לשמור על ציר פילדלפי בתמורה לשינוי הנספח הצבאי. ההסכם אושר ב-31 באוגוסט 2005, וב-12 בספטמבר התפנו כוחות צה"ל מציר פילדלפי אל כרם שלום במה שקרוי מבצע "אשמורת אחרונה".
בנאומו בכנס הרצליה הסביר אריאל שרון, ואני מצטט: "מטרתה של תוכנית ההתנתקות היא להפחית ככל הניתן את הטרור ולהעניק לאזרחי ישראל את מרב הביטחון. תהליך ההתנתקות יוביל לשיפור רמת החיים ויעזור לחזק את הכלכלה בישראל"; "תוכנית ההתנתקות נועדה להעניק מקסימום ביטחון וליצור מינימום חיכוך בין ישראלים ופלסטינים". לקראת הסוף קבע שרון: "אני רוצה להדגיש כי תוכנית ההתנתקות היא מהלך ביטחוני ולא מהלך מדיני". גם הצעת החוק הזאת היא מהלך ביטחוני ולא מדיני.
עוד היבט חשוב מאוד שחייבים לציין הוא בהחלטת ממשלה 1996 מתאריך 6 ביוני 2004. כך צוין שם: "השלמת התוכנית תשלול את תוקפן של הטענות כנגד ישראל בדבר אחריותה לפלסטינים ברצועת עזה". הצעת החוק הנוכחית נועדה להסיר כל אחריות של מדינת ישראל ממה שנעשה ברצועת עזה.
בכלל, מבחינה מוסרית, האם מישהו מעלה על דעתו שבזמן מלחמת העולם השנייה בעלות הברית היו מספקות לגרמניה הנאצית תרופות, מזון, דלקים, סחורות? מי מעלה את זה על דעתו? זה שאנחנו עושים את זה, זה פשוט דבר מטורף. יש פה גם כמובן סעיף שתוכנית ההתנתקות נועדה להוביל לאפס פועלים פלסטינים בתוך מדינת ישראל. מדינת ישראל התכוונה לפתח באמצעות גורמים בין-לאומיים אזורי תעסוקה בתוך יהודה ושומרון, בתוך רצועת עזה. כל מה שהרשות הפלסטינית, אגב, עשתה – היא בדיוק חנקה כל אפשרות לפתח מקומות תעסוקה בתוך יהודה ושומרון ובתוך רצועת עזה.
אני זוכר, אדוני היושב-ראש, כשר הביטחון אני הצעתי – כשפולי מרדכי היה מתאם פעולות הממשלה בשטחים ורוני נומה היה אלוף פיקוד מרכז, אמרנו: בואו נפתח באזור תרקומיא אזור תעשייה לפלסטינים, שלא יבואו לישראל. הרשות הפלסטינית עשתה כמובן הכול כדי להכשיל את המהלך הזה. יתרה מזאת, אמרתי: בואו נעשה מחווה, נבנה עשרה מגרשי כדורגל בתוך כפרים פלסטיניים, שהילדים הפלסטינים, במקום לזרוק אבנים, ישחקו כדורגל. היינו מוכנים להקים את זה על חשבוננו. כמובן, הרשות הפלסטינית טרפדה את זה.
לכן, מה שאנחנו צריכים לעשות: א. כמו ששרון התכוון, להוריד חיכוך בין ישראלים לפלסטינים לאפס. אנחנו צריכים באמת לנסות ולשפר את תנאי הכלכלה במדינת ישראל, ואנחנו צריכים להוריד מעצמנו כל אחריות על הנעשה ברצועת עזה. יש 22 מדינות של הליגה הערבית. יש את מצרים – שייקחו אחריות. אין בעיה לספק דרך נמל אל-עריש, למשל. למה אנחנו צריכים להעמיד את נמל אשדוד להעברת סחורות לפלסטינים בתוך רצועת עזה? בנמל אל-עריש אין יותר מדי עבודה – שיעבירו את כל הסחורות דרך אל-עריש. יש להם מעבר. יש להם שני מעברים, בעצם: יש להם את מעבר רפיח ויש להם עוד מעבר. שישתמשו במעברים האלה. מעבר סלאח א-דין.
מדינת ישראל חייבת להוריד מעצמה כל אחריות. מה שאנחנו כן חייבים לעשות במקביל זה לאפשר חופש פעולה מבצעי מוחלט עבור מדינת ישראל, עבור צה"ל, בתוך רצועת עזה. התייחסות לרצועה חייבת להיות כמו התייחסות לכל מדינת אויב: פשוט מזהים התארגנות חבלנית – פועלים מהאוויר, ואם צריך פשיטות נעשה פשיטות, גם פעמיים בשבוע, בדיוק כמו שאנחנו פועלים בטול כרם או בג'נין. כל הגישה הזאת שאנחנו גירשנו את כל היהודים, הרסנו את כל היישובים ועשינו מהלך התנתקות חד-סטרי, זה דבר מעוות.
הערה אחרונה: אני שומע הרבה דיבורים שהרשות הפלסטינית צריכה לקחת אחריות. הרשות הפלסטינית קיבלה מאיתנו אחריות ב-15 באוגוסט 2005, כשהרשות הפלסטינית הייתה בשיא. אחרי שנתיים, פחות משנתיים, הם איבדו כל שליטה ברצועת עזה, ומי שהשתלט היה חמאס. לדבר על כך שהרשות הפלסטינית היום, כשהיא כמעט לא קיימת, מסוגלת לנהל את רצועת עזה – אלה אנשים שפשוט מנותקים מן המציאות ומן העובדות בשטח. היחידים שיכולים וחייבים לקחת אחריות הם הליגה הערבית, ואין שום סיבה שמדינת ישראל תמשיך לספק חשמל, מים, דלקים או סחורות לרצועת עזה. אני מאוד מקווה שגם אנשי הקואליציה, בניגוד לעמדת הממשלה, יתמכו בהצעת החוק הנ"ל.
אדוני היושב-ראש, אני מצטער שלשר אין מושג על מה הוא מדבר. גם עכשיו 90% מהברזל והמלט, שאיתם החמאסניקים בנו מנהרות, באו דרך מעברים במדינת ישראל.
אדוני השר, אנחנו לא מפקחים על מה שנכנס לסוריה, וההתייחסות שלנו לסוריה היא כאל מדינת אויב, וכשאנחנו מזהים שם משהו אנחנו פועלים. אותו דבר לגבי רצועת עזה: אנחנו חייבים להסיר כל אחריות על כל מה שנעשה, והתייחסות שלנו לרצועת עזה – כמדינת אויב. אמרתי, וזה כתוב גם בהסבר להצעת החוק: אנחנו באמת משאירים לעצמנו חופש פעולה מבצעי עבור צה"ל. ברגע שמזהים שם התארגנות – פועלים. אבל גם כל הכלים המכניים וכל הרכבים שאיתם המחבלים נכנסו ב-7 באוקטובר לתוך מדינת ישראל, רובם עברו במעברים שלנו – אותם רכבים, אותו ברזל, אותו מלט – וגם כשיתחיל השיקום של רצועת עזה ברור שכל הברזל והמלט קודם כול ילכו למנהרות ולהתעצמות. המסכנים של עזה לא יראו כלום מכל הסיוע הבין-לאומי. הערבים לא תורמים כלום לרצועת עזה. כל הסיוע, אדוני השר, בא מגופים בין-לאומיים, לא ממדינות ערב. ולכן אנחנו פה צריכים להתנתק. כמו שאנחנו חייבים לנתק בין עזה ליהודה ושומרון. אין שום סיבה לשמר את המנגנון הזה ואת המעבר הבטוח.
אנחנו פשוט באמת במהלך אחד משיגים שני דברים: ניתוק בין עזה ליהודה ושומרון וניתוק או הורדת כל אחריות של מדינת ישראל למצב ההומניטרי, המדיני, הפוליטי, בתוך הרצועה. אני מקווה שבסוף המהלך הזה, אנחנו באמת נגיע ל-end game והליגה הערבית תיקח את האחריות, אבל לא אנחנו. אסור לנו. זאת גם הייתה הכוונה, זה גם בדברי ההסבר של אריק שרון בנאומו, גם במכתבים שלו וגם בראיונות שלו – להסיר כל אחריות ממדינת ישראל לכל מה שנעשה שם.
כרגע אין לנו ברירה. להמשיך בטרלול הזה, שאנחנו נושאים באחריות למצב ההומניטרי, שאנחנו אחראיים להכניס לשם סיגריות ודלקים – את זה פשוט הדעת לא סובלת. לכן אני חושב שהצעת החוק היא הכי נכונה מבחינה ביטחונית, וגם מבחינה אנושית. בטח ובטח אנחנו משלמים שם ביטוח לאומי ומעבירים כספים. עד 7 באוקטובר 17,000 עזתים עבדו במדינת ישראל, וכל הניכויים הועברו חזרה. אני כבר לא מדבר על זה שאותם פועלים שנכנסו אספו את כל המל"מ – את כל המודיעין – והעבירו את זה לחמאס. ולכן חייבים להתנתק, חייבים לנתק את מדינת ישראל מרצועת עזה.
1,258 מילים של אביגדור ליברמן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.