קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כנסת נכבדה, שלמה המלך מלמד אותנו בספר משלי שני דברים שלכאורה סותרים אחד את השני. מצד אחד: "באבד רשעים רנה", אבל בהמשך יש הבהרה ונכתב: "בנפל אויבך אל תשמח". הרצון נכון לנקום הוא טבעי ומתבקש, אבל הנקמה הטובה ביותר שיכולה להיות לנו באויבים שלנו היא לא להידמות להם.
לאור חיסול נסראללה, ובעיקר לאור חיסול סנוואר, אני חושבת שחשוב לרגע לדבר על כל מה שנוגע לחגיגות פומביות ולחלוקת ממתקים אחרי שאנחנו מצליחים לחסל מחבלים. זה לא שכמובן יש איזושהי בעיה מוסרית כלשהי עם עצם החיסולים האלה. להפך, טוב מאוד שבזכות הפעולות שלנו העולם כולו נפטר מחלק מאותן חלאות שאכלסו את העולם בעשורים האחרונים. זה מצוין, ויישר כוח לצה"ל, שבא חשבון עם גדולי המרצחים וממש מונע מהם להמשיך לעסוק ברצח של יהודים. אבל אני רוצה לשאול, למה לחלק ממתקים ברחוב? למה להעלות לרשת סרטונים שלך חוגג מוות עם הבת הקטנה שלך? למה לחגוג ולהפיץ בחדווה תמונות של גופה? אנחנו יותר טובים מזה, אנחנו יותר טובים מהם, ואנחנו צריכים לאחל לעצמנו עתיד יותר טוב מזה.
כמו כל ירושלמית, פיגועי הטרור ליוו גם את תהליך ההתבגרות שלי. אני זוכרת ולעולם לא אשכח איך אחרי כל הפיגועים, בעיקר הפיגועים הכי קשים, היו משדרים בחדשות תמונות של חלוקת בקלאוות בשטחים – ברמאללה, בעזה, בג'נין. אז אני מזכירה: הנקמה הטובה ביותר שיכולה להיות לנו באויבים שלנו היא לא להידמות להם. אין בי טיפה של עצב על הסתלקות של השונאים שלנו, אבל את השמחה הפומבית, את ה"לחיים", את הבקלאוות – את זה בואו נשמור לרגע שבו באמת תהיה הצדקה לחגוג, כמו הרגע שבו נחזיר את החטופים ואת החטופות שלנו הביתה.
252 מילים של מירב כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.