קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב בראש, חברותיי וחבריי לכנסת, אזרחי ישראל, אם אני לא אספיק להשלים את דבריי אני אעלה בהסתייגות הבאה, אבל אני אשלים את דבריי אלו, הם חשובים לי, אז אם אי-אפשר לצרף את ההסתייגויות יחד, אני אומר אותן בפרקים. יש רוע ויש תועבה. גם ברוע יש דרגות שונות, יש סוגים שונים, אבל תועבה זה דבר אחר לגמרי. רוע, כידוע, זה לא ללכת בדרך הטוב והישר, לא לפעול על פי המוסר והצדק. זה כמובן פסול ואסור, אבל זה לא בהכרח תועבה. בתועבה המצג החיצוני הוא של טוב וחסד בעוד שהתוך כולו הוא רשע ואכזריות, מסוג הדברים שמעוררים גועל נפשי ורוחני. אלו דברים נתעבים.
אחת הדוגמאות הכי מדויקות לתועבה היא ארגון אונר"א. הכסות, כמו ששמענו כאן מיושב-ראש הוועדה, הכסות, המצג החיצוני, השם של הארגון, יחסי הציבור, הקמפיינים באירופה ובכל העולם – כל אלו הם חסד וחמלה, דאגה לסעד ולתעסוקה, עזרה לפליטים לכאורה, אנשים שגורלם הותיר אותם חסרי מולדת ובית. זה נראה עניין לצדיקים בלבד. כשאתה מסיר קצת את המסווה המוסרי, טיפה מציץ מתחת לכסות הבין-לאומית, אתה מגלה את הפושעים והפשעים הכי גדולים נגד האנושות. אם אתה מוריד למשל את שני הווסטים משני העובדים הסוציאליים של אונר"א, אתה רואה לפניך שתי חיות אדם, מפלצות טמאות, גוררות בגסות את הגופה הקדושה והטהורה של יונתן סמרנו, השם ייקום דמו, לרכב המפואר של אונר"א, ומשם לרצועת עזה, כמובן למטרה סוציאלית. זו ההגדרה או אחת ההגדרות של תועבה – טועה אתה בה; אפשר לטעות בט', אפשר לטעות בת', ללכת לאיבוד. במבט ראשון וחיצוני אפשר לטעות, אפשר אפילו ללכת שבי, אדוני היושב-ראש, אחרי מקסם השווא, להצטרף ולתרום לארגון, כמו שעושות מדינות רבות לאורך שנים, אבל אם אתה לא מסתכל רק על הקנקן אלא טעמת מעט ממה שיש בו, אתה מתמלא גועל מוסרי, ואת הטעם הזה לא תוכל לשכוח לעולם.
חברותיי וחבריי לכנסת, כל מי שקצת התעניין, קצת הקשיב לדברי פעילים רבים, היה צריך לדעת מזמן מה זה אונר"א. אני רוצה לציין כאן, ברשותכם, את דוד בדין ואת עינת וילף, שלאורך שנים הסתובבו כאן בכנסת ובמקומות רבים בכל העולם, פרסו את הראיות, הראו במי מדובר ועל מה מדובר, הסירו את המסווה, הראו לנו שזה לא חסד – זה רוע צרוף; זה לא חמלה – זה אכזריות; זה לא כיפה אדומה – זה זאב טורף. וכל מי שקצת הקשיב ידע, שלא לדבר על כל מי שהיה חלק מגופי המודיעין שלנו, שהיה צריך להכיר מקרוב את הפעילות הטרוריסטית של הארגון הזה, שנעשתה לאור יום, לעיני כול, כמעט בכל מקום: בבתי הספר, במרפאות, בגני הילדים, במשרדי הארגון – בכל מקום, בכל תחום. לא היה אפשר לפספס.
אבל אחרי 7 באוקטובר, גם מי שאולי לא ידע צריך לדעת, חייב לדעת. אז למי שבכל זאת עדיין לא יודע, אני אפרט כאן. קחו לדוגמה רק את אונר"א עזה. 12,970 עובדים, אדוני היושב-ראש, כמעט כולם, אבל כולם ללא יוצא מן הכלל, חברי חמאס או בנות זוג של חברי חמאס. כולם. 500 איש מאונר"א, 500 איש – 480 ומשהו אנשים – חיילים בארגון הזה, חיילים פעילים בפלוגות, בגדודים, בחטיבות. עשרות מהם – לא עשרה, לא 12, כמו בדוח של גוטרש, האובייקטיבי, כמובן – הרי מדובר על עשרות – עוד לא הסתיימו כל תהליכי ההפללה – אנחנו כבר דווחנו על עשרות, למעלה מ-40 השתתפו בפועל בטבח, באונס, ברצח, בביזה, ב"עבודה הסוציאלית" הזאת של הסיוע לפליטים, וזאת הערכת חסר. מהניסיון שלנו בוועדת החוץ והביטחון זו הערכת חסר. יש יותר.
ככה זה ביו"ש עם 4,000 עובדי אונר"א, ככה זה בירושלים. בעזה בתי הספר וגני הילדים כולם ללא יוצא מן הכלל היו בתי ספר לטרור, בתוך הכיתה ומתחת לכיתה. בתוך הכיתה לימדו, חינכו לטרור. כל מי שהשתתף בטבח היו תלמידים טובים, אנשים רעים אבל תלמידים חרוצים, עשו בדיוק את מה שלימדו אותם. ומתחת לכיתה היו כלי הטרור, מחסני האמל"ח, הטילים, מחסני הנשק, אלו שהתלמידים השתמשו בהם, אלו שחיילינו מצאו בכל מוסד, בכל מרפאה, בכל גן. וכל זה לא במקרה. החינוך, התשתיות הפיזיות, המימון הישיר והעקיף לטרור, ההשתתפות בטבח, כל אלו הם לא במקרה, כיוון שהם רק יישומים של הייעוד והמהות של אונר"א: מימוש זכות השיבה, כלומר חיסולה של מדינת ישראל.
אונר"א לא שיקמה, גם לא התכוונה לשקם, ולו פליט אחד. להפך, כדרכן של תועבות זה רק שם כיסוי. בפועל היא עשתה את ההפך הגמור – היא הנציחה אותם, היא הנציחה את הפליטות ואת השנאה האנטישמית הניאו-נאצית במטרה אחת – –
את הסתייגויותיי אנמק בעוד כמה דקות. תודה.
הכול בסדר, מה שתאמר. לכן, אדוני היושב-ראש, החוק הזה עולה באיחור רב, איחור רב מאוד, איחור של שנים רבות, בוודאי איחור של שנה שלמה מאז 7 באוקטובר, היום שבו המסווה הוסר כליל, שבו כולנו ראינו את הרשע המזוקק, היום שבו כל מערכות המדינה היו צריכות לפעול מייד לסלק את ארגון הטרור והשנאה הזה מכל מקום שבאחריותנו.
אבל שום דבר לא השתנה. ארגון אונר"א ממשיך עד היום בעזה וביו"ש לפעול תחת העיניים הפקוחות של המתפ"ש בצה"ל, שאנשי הארגון הרגו את חייליו, את חיילינו. אונר"א ממשיך להפעיל את מערכת הטרור שלו מירושלים, על קרקעות המדינה שהוא גוזל עד לרגע זה. אלפי תלמידים בירושלים ואלפים רבים ביהודה ושומרון ובעזה ממשיכים להתחנך אצלו לרצח, לברבריות ולהשמדת ישראל.
רק לאחרונה אונר"א היה הארגון שחיסן נגד פוליו רבים מילדי עזה, בחסות המתפ"ש. אונר"א מנהל לפחות מחצית מהמחסות ההומניטריים בעזה, בתיאום מלא עם החמאס, וביו"ש בתיאום עם ארגוני טרור אחרים, כמו הפתח של הרשות הפלסטינית ואחרים. בקיצור, שנה עברה, ושום דבר לא באמת השתנה.
חבריי וחברותיי לכנסת, אני חושב שאנחנו צריכים בכלל להתבייש שנדרשנו לחוקק חוק, כיוון שהרבה מאוד פעולות יכלו להיעשות בלי חקיקה. אני לא בעד להרבות חקיקה, לכן פניתי בשבועות הראשונים של המלחמה לכל משרדי הממשלה הרלוונטיים. אבל שום דבר לא זז, עולם כמנהגו נהג ונוהג, וכך הגענו עד הלום ונדרשנו לחוקק.
וכאן אני אומר גם למחוקקי החוק הנכבדים, אם כבר נדרשנו לחוקק, מן הראוי היה לעשות זאת כמו שצריך ולדאוג שזה מכסה את כל תחומי פעילות הטרור בכל מקום הנתון לשליטתנו ולאחריותנו. והאמת היא כזאת, שהנוסח המקורי שהגישה חברת הכנסת מלינובסקי היה צריך להיות דרך המלך. מה שהצעת בהתחלה, יוליה, זה היה צריך להיות דרך המלך: להגדיר את הארגון הזה כארגון טרור או תומך טרור, ולעשות על זה קמפיין עולמי, ולפעול עם בני בריתנו בכל הפרלמנטים בעולם שינהגו כמונו ויגדירו אותו כארגון תומך טרור. לא לאפשר את האבסורד השטני הזה, שארגון מנצל את המנדט המוסרי ואת החסות הבין-לאומית לפעול בדיוק בשביל המטרות ההפוכות – רצח עם וברבריות.
אבל התגלגלנו לנוסח שלפנינו, ולכן אני מבקש כאן להעלות ארבע הסתייגויות מהותיות שהעליתי בפניכם. אני אומר מראש, אני נאלץ להסיר אותן אחרי שאנמק, לצערי הרב, אבל אני מניח אותן כאן, ולכן חשוב לי להעלות אותן בפניכם, חבריי לכנסת ואזרחי ישראל, כיוון שאני די בטוח שאנחנו עוד נידרש למקצה השיפורים הזה בקרוב, ולכן חשוב לי שהם יעלו כאן.
הראשונה, והיא המהותית – הבהרה חוקית שהחוק המדינתי הזה גובר על כל אמנה בין-לאומית שישראל חתומה עליה. כך מקובל במשפט הבין-לאומי, בפרט במקרה הזה, שאונר"א הפרה באופן חמור ויסודי את יסודות האמנה. אבל הדיון האחרון בוועדה הבהיר לי שהייעוץ המשפטי שלנו מגמגם בעניין הזה. אני רוצה להסביר מה היה. בנוסח המקורי, אדוני היושב בראש, היו שני סעיפים, סעיף 2 וסעיף 5. סעיף 2 קבע שאונר"א לא זכאית להטבות הכלכליות שהיא זכאית להן על פי האמנה. סעיף 5 קבע בנוסח המקורי שלך, יוליה, אני מצטט: "על אף האמור בחוק זה, אין בהוראות החוק כדי לפגוע בהתחייבויות של מדינת ישראל באמנות שהיא אשררה". כלומר, סעיף 5 רוקן למעשה את התוכן מהסעיפים האחרים. שאלתי בוועדה: תבוא אונייה עם מכולות של קמח לנמל אשדוד – מה יעשה מנהל המכס? מה יעשה מנהל המכס, ייקח מהם מכס או לא ייקח? מה יקבע, סעיף 2 או סעיף 5? נציגי משרד המשפטים החלו לגמגם.
מניסיוני הקצר כאן בבית הזה, קוראים לזה כאן חוק דקלרטיבי, כלומר ארבעה סעיפים קשוחים, אין קשר לאונר"א – סעיף 5 אומר: האמנה קובעת. מבטלים את ההטבות, את הסכמי מיצ'למור-קומיי, אבל אז סעיף 5 מנטרל את הכול.
אז ברוך השם, הורדנו בוועדה את סעיף 5, ונכון לעכשיו – וחשוב לי לומר את זה לפרוטוקול ושישמעו את זה בכל העולם – החוק הזה גובר על כל אמנה, על כל אמנה, כנהוג וכמקובל. לא יהיו הטבות כלכליות. למעשה לפי סעיף 3 לא יתקיים שום מגע עם אף איש אונר"א. למעשה האונייה הזאת לא תוכל לעגון בנמל בכלל, כי אף אחד לא יוכל לתקשר איתה. אבל נוכח הגמגום, אני חשבתי וחושב שאנו צריכים להבהיר את זה בקול רם, מכיוון שאני לא בטוח שהחוק כפי שהוא יעמוד במבחן המשפטי הפנימי. המערכת המשפטית תפרש אותו בדרכה הידועה ואנחנו נחזור לאותו מצב. ולכן ההסתייגות שהייתה צריכה להתקבל היום היא בדיוק הפוך מנוסח 5, וזו הצעתי: "אין בהתחייבות של מדינת ישראל באמנות שאשררה לפגוע בתחולת חוק זה לגבי ארגון אונר"א, שפעילותו מהווה שינוי יסודי של הנסיבות להקמתו והפרה יסודית של האמנה". בעזרת השם, עוד נתכנס כאן בעתיד ונעביר את ההסתייגות הזו.
ויש עוד שלוש בעיות בחוק הזה. אני מקצר, אני אומר אותן בקצרה. אחת – החוק אוסר על כל מגע עם אנשי אונר"א, אבל הוא לא מחייב פעילות אקטיבית נגדם. ומה יקרה מחר בבוקר? נניח בגבעת התחמושת, ב-36 הדונם האלה, מה יקרה? הרי הם גונבים את זה, משתלטים באופן אלים. צריך להוציא אותם, לא צריך רק לא ליצור איתם מגע. צריך ליצור איתם מגע, לתבוע אותם בבית משפט, למנוע מהם כניסה למבנה, לנתק אותם ממים ומחשמל. מי יעשה את זה? זה ייעשה? אני לא יודע, אני ממש לא יודע.
אני מסיים. החוק הזה לא כולל את החובות הללו, הוא כולל רק איסור מגע. המשפטנים יבואו ויאמרו: יש איסור מגע, אבל יש איסור כניסה למתחם, ויש להם חסינות והיא לא פקעה. אנחנו מבינים לאן זה ילך, לכן ההסתייגות השנייה היא לחייב את כל רשויות המדינה לעשות הכול כדי להוציא כל זכר של התועבה הזאת מארץ ישראל. לא רק שב ואל תעשה אלא קום ועשה.
עוד שני דברים אחרונים, רבותיי. ההסתייגות השלישית היא היכולת לתבוע אזרחית את אונר"א. לא רק תביעות פליליות, גם תביעות אזרחיות. אם משפחת סמרנו שיושבת כאן, כמו משפחות אחרות, ירצו לתבוע אזרחית את אונר"א, הן לא יוכלו לעשות את זה. זה מתקבל על הדעת? זה מתקבל על המצפון של מישהו כאן?
וההסתייגות האחרונה, עליזה, היא פקיעת החסינות, החסינות שהופכת את הרוע הצרוף הזה לתועבה – השימוש בחסינות הבין-לאומית, שכל-כולה נועדה לעשיית חסד ומשמשת לרוע ולטרור אכזרי. ישראל צריכה לא רק לחוקק כאן בכנסת, שר החוץ לא צריך רק להפקיע את החסינות על פי החוק כאן, אלא הייתה צריכה לדרוש את הפקעת החסינות של אונר"א, פקיעת החסינות בכל ארגון בין-לאומי, בכל פורום, לא רק לגבי אונר"א. ההסתייגויות האלו הן בסיסיות, הן מתחייבות. אני אצביע בעד החוק. אני עליתי לכאן כדי להביע את התקווה שאנחנו נתכנס כאן ונצביע בעד הדברים החשובים האלה.
אני רוצה לומר לכם עוד משהו לסיום, חברותיי וחבריי לכנסת, ובמידה רבה זה מסכם את החוויה האישית שלי של מאות שעות בוועדת החוץ והביטחון ובוועדות המשנה בשנתיים האחרונות, ישיבות ארוכות עם שורה רחבה של גנרלים, פקידים, משפטנים ודיפלומטים, בוויכוחים מעייפים על דברים בסיסים כמו אלה שציינתי כאן. אני מאוד קיוויתי שאחרי 7 באוקטובר אנחנו נהפוך את המשבר לתיקון עמוק של כל המושגים והרעיונות שהובילו אותנו ליום הארור ההוא. אני חייב לומר לכם ולאזרחי ישראל ביושר את המסקנה העצובה שלי: יש לנו, לעם היהודי, יותר ניסיון בגלות מאשר במדינה. התיקון ההכרחי – לנהל את מדינת ישראל כמו מדינה ריבונית באופן מלא, לכבד את עצמנו כמו עם חופשי וריבוני, לא כמו עיירה או שטעטל – התיקון הזה כנראה ייקח עוד זמן. היום הזה – בואו נפסיק לדרוש רק שרידות וזכות להגנה עצמית, אלא נדרוש את הצדק המוחלט, הצדק הציוני, הצדק המוחלט שבלעדיו לא יכול להיות ניצחון מוחלט. היום הזה הוא לא היום הזה, אבל הוא עוד יגיע, כמו שאמר כאן היום ראש הממשלה. אנחנו רואים את הפיקוד הצעיר בצבא, את הדור הנפלא של הילדים שלנו, את המשפחות המופלאות, את הרוח האחרת – רוח של ריבונות, רוח של ניצחון אמיתי. אני מאמין שהם ימלאו את השורות בעתיד בשירות המדינה, במטכ"ל, בדיפלומטיה, ישלימו את מה שאנחנו עושים היום. הם העתיד שלנו. הם העתיד של המזרח התיכון. הם למעשה העתיד של העולם כולו. תודה רבה.
1,911 מילים של עמית הלוי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.