הצעת חוק זיכרון אירועי הטרור של כ"ב בתשרי (7 באוקטובר) ומלחמת חרבות ברזל, התשפ"ד–2024

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה רבה, אדוני היושב בראש. כנסת נכבדה, אני רוצה להגיד לכם שזה החוק היחיד שלי מתחילת השנה, מאוקטובר.

לא, זה לא ברכות.

לא, זה החוק היחיד שהעליתי מאז המלחמה. אני שותפה כאן להרבה יוזמות, אבל החוק הזה הוא היחיד שהעליתי.

אני חושבת שבערך בתחילת נובמבר, אחרי חודש של בתי חולים, משפחות שכולות, הלוויות ותוך כדי, חשבתי שראוי וצריך שמדינת ישראל תנציח את הנרצחים וההרוגים, אבל גם תעלה על נס את גבורת הלוחמים. החוק התגלגל, וכשקרויזר הביא אותו, הצטרפו אליו חברי כנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה, גם פנינה וגם פורר וגם לזימי וגם אתי עטייה. זה מראה למשפחות השכולות שקודם כול עם ישראל איתן, קואליציה ואופוזיציה, וזה הדבר הכי חשוב שצריך לקחת מההצבעה הזאת.

אבל אני חייבת רק להגיד משהו אחד: אי-אפשר לדבר על הנצחה ועל הורדת התורן בבסיסים צבאיים וללמוד בבתי הספר, אי-אפשר לעשות הנצחה ראויה כשיש 120 חטופים וחטופות עדיין שם. זאת אומרת, עזבו את אוקטובר; ברור לי שבספטמבר, כמו שאצל כל היהודים, ב-11 חודש אנחנו נרוץ פה מאזכרות לאזכרות. אבל אנחנו צריכים לשים את הכול בצד ולדבר רק על ה-120 האלה ומה עושים כדי להחזיר אותם הביתה.

הרציונל ברור, וצריך להנציח בבתי הספר – שזה אירוע מורכב, איך מנציחים ואיך מדברים עם ילדים בכיתה א'. גם זה אירוע מורכב; איך מדברים בגנים עם הילדים על האירוע. אני מעריכה שמערכת החינוך תעשה את זה בנחישות וברגישות. אבל הדבר הכי חשוב שאנחנו צריכים לזכור כאן היום הוא שההנצחה הזאת לפני הכול חייבת להחזיר את מי שבחיים הביתה. ומה שעברו אתמול האימהות של התצפיתניות והאבות בכלל – אלו משפחות שאני מלווה והן קרובות לליבי – זה לא אמיתי וזה לא הגיוני לראות תמונה של הבת שלך יושבת בעזה על מזרן, ויום אחרי זה הכנסת מתעסקת בהנצחה. בואו קודם כול נחזיר את אלה שחיים הביתה. זה הדבר הכי חשוב.

הינה, אני אומרת לכם שזה החוק היחיד שלי מאז תחילת המלחמה, וכולנו נתמוך ונקדם, אבל כל הזמן וכל חבר כנסת צריך לזכור שאנחנו קודם כול – אני מסיימת, תאמין לי, בשנייה – חייבים להחזיר הביתה את מי שחי. אני פשוט רואה את ההורים שלהן אתמול גמורים וקרועים. מגיע להם, מגיע להם שהוא יעמוד כאן ויגיד שהדבר הכי חשוב זה להחזיר אותם הביתה. תודה.