קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, מזכירות הכנסת, אלינור, ראדה, חברי הכנסת, חברות הכנסת, חברת הכנסת – תראי, עאידה, נשארנו עם חברת כנסת.
האמת, אלה שני חוקים כל כך משמעותיים עבורי. החוק הזה שיושב כאן נולד בעצם אחרי שליוויתי משפחה בפתח תקווה, מבלי להזכיר מי המשפחה. הייתי אז מחוץ הכנסת, בין 2015 ל-2018, וב-2016 נרצחה אישה, הותירה אחריה ילדים קטנים, והגעתי לבית הסב והסבתא. היא נרצחה בבית המשפחה, והם אפילו לא היו מסוגלים להוציא בגדים. לאחר זמן מה הם מדברים איתי ואומרים לי: תשמעי, אנחנו לא יכולים להשכיר את הדירה. לא מסוגלים להחזיר את הילדים, ובוודאי לא יכולים להחזיר אותם לזירת הרצח. הם גם לא יכולים להיכנס, אבל הם גם לא יכולים לא להשכיר את הדירה, לא למכור אותה, כי הרוצח צריך לחתום על כל דבר.
הזדעזעתי מהמצב והסיטואציה, ויחד עם ארגון נרצחים ונרצחות התחלתי להכיר יותר ויותר סיפורים על ילדים יתומים של נרצחות שפשוט הזכויות שלהם מופקרות. זה זכויות מופקרות. כאשר הפרקליטות, כדי לנסות להתגבר על זה, בצורה עקומה יש לומר, הייתה סוגרת הסדרי טיעון עם הרוצחים, ומורידים לו מעבירת רצח לעבירת הריגה כדי שישחרר את הדירות. אפילו בחלק מהתיקים אני התערבתי באופן אישי, ועמדתי על הרגליים האחוריות ואמרתי למשפחה לא לוותר.
כך נולד החוק הזה ב-2018 ועבר גלגולים והרבה מאד מאבקים. נכון שבהתחלה ממש המטרה שלנו הייתה לשלול ממנו את חלקו. מי שרצח את אשתו לא יקבל את הזכות על מחצית מהדירה משותפת. אבל אנחנו חיים במציאות שבה משרד המשפטים ביקש מאיתנו לאזן בין זכויות כאלה ואחרות – את מכירה את עמדתי, עאידה, וגם היושב-ראש וכולם.
אני חושבת שעם כל הכבוד לזכות הקניין, הזכות לחיים והזכות לקניין של הילדים שנפגעה היא לא פחות חשובה. אבל אני חושבת שעשינו פה צעד מאוד מאוד חשוב, משמעותי, וזה בשביל כל היתומים, כל הילדים שנשארים בלי אימא בעולם הזה, כאשר האבא רצח את האם וביום אחד, בן לילה, עולמם משתנה. רבים מהם – כבר אמרתי את זה בעבר – אם יש להם מזל אז יש להם משפחה שיכולה לגדל אותם. אבל יש רבים אחרים שהולכים למוסדות של הרווחה ומוסדות אחרים, וחלקם אפילו נאלצים להתפצל; ילדים, אחים ואחיות שלא גדלים ביחד. וגם כך הם עוברים מסע קשה.
אז המעט, המעט זה להגן על הזכות הקניינית שלהם, על הזכות הקניינית של הנרצחת, שהילדים האלה יוכלו שתהיה להם שליטה על הרכוש. הרבה פעמים זו כבשת הרש היחידה שלהם, בין שזה ליהנות מהפירות של ההשכרה, אם אפשר ליהנות, באופן אבסורדי, ובין שזה למנוע מהרוצח להתעלל בהם רגשית ולהשתמש בזה ככלי לסחיטה כדי לשפר את מצבו המשפטי במהלך משפט הרצח. אנחנו עושות פה תיקון גדול, תיקון חשוב, תיקון משמעותי, וזה עבורכם, ולא נפסיק להיאבק.
אני רוצה להודות ליושב-ראש הוועדה שמחה רוטמן, שניהל את זה ביעילות. גם אם היו לנו חילוקי דעות על חלק מהדברים. באמת טרח ועשה הכול כדי להביא את החוק הזה בקריאה שנייה ושלישית; גם, אגב, את החוק הקודם של סגירת תיקים של צעירים יוצאי אתיופיה שהיה להם פרופיילינג.
אני יכולה, כמובן, לומר שמשרד המשפטים כן מתחיל לשנות את התפיסה בעניין הזה, ויבוא חוק בהמשך, גם של חבר הכנסת רוטמן וגם של דבי ביטון, שיהיה השלמה, כי גם את הרכוש שלה הוא היה יורש. רוצח יורש את הרכוש של האישה שהוא רצח. הרצחת וגם ירשת. אז החוק הזה גם ישלול ממנו לרשת אותה. וביחד אנחנו עושים פה צדק. אין חוק צודק יותר מזה, אדוני היושב-ראש. אז כמו שאומרים, שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה – – –
547 מילים של פנינה תמנו. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.