מחסור בסד"כ בצה"ל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה לחברת הכנסת מירב בן ארי. תשעת החודשים האחרונים הוכיחו מעל לכל דבר אחר שצה"ל זקוק לחיילים. הדברים הם די פשוטים. כמעט כל דבר אחר אפשר לקנות בכסף או להביא מחוץ לארץ. לא הכול. לשמחתי, בתחום אמצעי הלחימה אנחנו מייצרים כמעט הכול פה, במדינת ישראל, למעט מטוסים מאוישים וצוללות. אבל יש דבר אחד שאנחנו לא יודעים להביא מחוץ לארץ – חיילים וחיילות, מפקדות ומפקדים, לוחמים. מדובר פה בצורך מבצעי אמיתי וממשי.

אני רוצה לומר לך שבהיערכות מערכת הביטחון תחת אחריותי החלה קליטת חיילים חרדים טרם המלחמה, והמאמץ האמיתי הרציני היחיד שעשיתי, למעט מאמציי הישירים באזרחי ובצבאי תוך כדי תקופת המלחמה, עסק בנושא של גיוס החרדים. בעצה אחת עם הרמטכ"ל והמנכ"ל הקמתי בחודש דצמבר ועדה בהנהגתו של האלוף במילואים אליעזר שקדי – –

– – מפקד חיל האוויר לשעבר. אנחנו למעשה עשינו פה מהלך שלא קרה אף פעם. מה עשינו? לא שאלנו את עצמנו איך נראים הדברים מלמעלה; קודם כול התחלנו ביצירת התשתית מלמטה. הצביע האלוף שקדי – והדברים אומצו על ידי הרמטכ"ל ועל ידי – על 15 כיוונים שכבר החלו לנוע תחת הכיוון שהוא נתן, בשיתוף פעולה עם המטה הכללי, שילכו ויתעצמו בזמן הקרוב, בתוכם למשל שינוי בהכוונה ובמיון. הייתה הסללה של האוכלוסייה החרדית המעטה שהתגייסה רק לכיוונים מסוימים – או לתחומים שקשורים לענייני דת, או לגדוד נצח יהודה וקצת לשח"ר כחול. אנחנו פתחנו את הצבא. אני אמרתי בסיכום שלי: נניח שלסבא אחד יש שני נכדים, אחד הוא חרדי והשני הוא לא חרדי והוא טייס בחיל האוויר – אז לחרדי יש גנטיקה שונה? גם הוא יכול להיות טייס בחיל האוויר, אם ירצה. המשמעות של העניין הזה היא שאנחנו צריכים לאפשר לו מבחני קבלה שמותאמים ליכולת הבסיסית שלו; את היתר הוא ילמד. אבל אם נדרשת רמה מסוימת של מדעים, מתמטיקה, אנגלית, בשביל לעשות את המבחן, אנחנו נעשה מבחן אחר, כי יכול להיות שכישורי הטיסה שלו, כישורי הלחימה או דבר אחר הם ברמה מאוד גבוהה, אז אנחנו צריכים למצוא את זה. נכון להיום, כתוצאה מהמהלכים האלה כבר החלו הניצנים. יש מאות חיילים שנמצאים בכל מיני מקומות שהם לא היו בהם בעבר, למשל ביחידות המודיעין בצה"ל, ולא רק בצה"ל, עובדים, פועלים, רואים ברכה בעמלם. אני יכול להגיד לך שהם מאוד מאוד מצליחים.

עכשיו, הנושא הזה שקוראים לו גיוס חרדים עומד ביסוד בעיות חברתיות במדינת ישראל משנת 1948, ונדון בבג"ץ מאז שנת 1998. למעשה, ההכרעה הראשונה הייתה ב-1998, והוא נדון לפני זה, זאת אומרת שנות דור. ואתמול נפל דבר שלא קרה לפני כן: החלטנו שבחודש הקרוב נוציא צווים לאחר טיוב נתונים. אנחנו רוצים להצליח, אנחנו רוצים יחס גבוה בין מספר הצווים שנשלחים להיקף ההיענות. אנחנו לא מחפשים בעיות, אנחנו מחפשים איך להתחיל בטוב, אבל בתהליך הדרגתי. אנחנו עושים את זה לא בשביל להתריס, לא בשביל לפגוע, אלא כדי לשפר את היכולת המבצעית של צה"ל, שאכן זקוק לעוד חיילים, והמקורות שלהם ברורים. אני רוצה לציין אותם – המקורות של הגיוס לצה"ל שאנחנו כל כך צריכים: חיילים בסדיר – הארכת שירות; חיילים במילואים – ככל שאנחנו יכולים לדרוש מהם, הם עושים גדולות ונצורות; לבסוף, אוכלוסיות נוספות, ובראשן האוכלוסייה החרדית. אבל תהליכים הם תהליכים הדרגתיים. אין פה אינסטנט. צריך לבנות הדברים בהדרגה. אני חושב שבהיבט הזה צריך להבין את הפרופורציות ולזכור שהנתח העיקרי בשלב זה עדיין יושב על הצבא הסדיר, צבא החובה, ועל המילואים כמשלים.

עכשיו, באשר לגיוס חרדים, אני שוב רוצה לומר, מגיוס לגיוס אנחנו עוברים הסקת מסקנות, רתימת הנתונים להצלחה, לא מתוך רצון להגיע להתנגחות פוליטית, לא להגיע לשסע בעם, לא להגיע ל"אמרנו לכם", אלא מתוך רצון לעשות תהליך פוזיטיבי שיביא לכיוון המתאים. מצד אחד, מה שיצרנו מלמטה: ועדת שקדי ומה שצה"ל עושה; מצד שני, מה שבא מלמעלה: החלטות בית המשפט, חקיקה של הכנסת, החלטות של הוועדות השונות.

אנחנו נשלים מקיץ עד קיץ, מקיץ 2024 לקיץ 2025, גיוס של 3,000 חרדים. זה תואם בעת הזאת את הקיבולת של צה"ל. הצורך ילך ויגדל, אבל אוכלוסייה חרדית דורשת התאמות ספציפיות. אם האנשים צריכים לאכול אוכל כשר עם סיווג ספציפי, האגף הטכנולוגיסטי בצה"ל צריך לרכוש את המזון הזה, לדאוג לאספקתו, להובלתו ולשליחתו לכל מקום שהם נמצאים בו. זו הדוגמה הכי קטנה, ואני יכול לתת דוגמאות נוספות שקשורות למי נמצא איתם – נשים, גברים, הדרכה, הכשרה, מי יהיו המפקדים שלהם – –

יש הרבה דברים. – – כלומר אני רוצה שהמפקד של החייל החרדי יהיה אדם שהחרדי החייל בוטח בו וגם המשפחה בוטחת בו, בבחינת מישהו שיכול לקבל אותו ולקלוט אותו בצורה ראויה. אני לא מחפש להביא – – –

אני מנסה להסביר, חבר הכנסת כהן, ואמרתי: קיבולת, יכולת. אני יודע שבתקופה שהייתם בממשלה גויסו מיליונים, אבל אני עוסק במה שאני עושה.

אני חושב – אתם ראיתם, אני מקווה שחלקכם ראו, את התמונות של חברי כנסת מבקרים, של חיילים מבקרים בקרב האוכלוסיות החרדיות. יש לנו לוחמים שנמצאים ולוחמים – יש לנו אוכלוסייה חרדית שמשרתת בבסיסי המודיעין של צה"ל; יש לנו לוחמים בגדוד 97. אני פגשתי אותם בזמנו ביהודה ושומרון כשר ביטחון, פגשתי אותם ברמת הגולן בתקופה מסוימת, ולאחרונה פגשתי אותם פעמיים או שלוש בחלק הצפוני של רצועת עזה, ואני רוצה לומר לכם שהם לא רק נלחמים אלא לצערי הרב הם גם משלמים מחיר, והמחיר הזה הוא מחיר שהם משלמים ומשפחותיהם משלמות. נפלו לנו לוחמים חרדים בקרבות ברצועת עזה.

אני חושב שאנחנו צריכים לומר פה מילה. גברתי חברת הכנסת בן ארי, כשקיבלתי את השאלה שלך, עלה לי בראש דבר שנגע לליבי מאוד בשבועות האחרונים. אני רוצה לדבר כאן על זה שאנחנו צריכים להיות צנועים. אני למדתי מהגב' ציפי יודקין וממשפחת יודקין פרק גם במורשת העם היהודי וגם בנחישות. אני חושב שכולנו צריכים לראות איך אישה שאיבדה את בנה, מ"פ בצה"ל, מתוך הכאב הקשה לא מרפה, נאבקת על זה שהבן שלה, סרן ישראל יודקין, השם ייקום דמו, ככתוב על מצבתו – כפי שייכתב על מצבתו עכשיו.

היא התעקשה שזה מה שיירשם על המצבה שלו. ואנחנו עשינו מהלך בזק בעניין הזה ביחד עם המועצה להנצחה בראשותו של הפרופסור מור-יוסף, הבאנו את זה אליה, ולהבנתי, הם הכריעו נכון מבחינה ערכית ומוסרית. מדובר על חייל בעם היהודי, ומעתה והלאה יאפשרו לכל משפחה כולל משפחת יודקין לכתוב בכיתוב על קבר בנה את אחת החלופות: או כנהוג היום, ללא כיתוב נוסף ליד השם, למעט הדרגה, או "זכרו לברכה" או "השם ייקום דמו". כל הוורסיות האלה מקובלות ביהדות, מקובלות וצריכות להיות מקובלות.

אני אומר את זה, כי בסוף זה מתקשר לצבא של עם ישראל, מדינת ישראל, שמשרתים בו רבים מדתות שונות, אבל בסוף הוא הצבא של העם היהודי. וכשאני חוזר לעניין, אני חושב שההתארגנות נכונה והנחה של תשתיות יאפשרו גידול משמעותי הדרגתי בגיוס חרדים. מדובר על אירוע שהתעסקו בו 76 שנים בדיבורים. דיבורים – – –

תרשה לי לתקן אותך. ראשית, הייתה לי הזכות להיות ראש מטה זרוע היבשה שחתם על פקודות הארגון – –

– – וההכנה של גדוד נצח יהודה. זה נעשה על ידי בשנת 2001 כתת-אלוף בצה"ל תחת הנחייתו של הרמטכ"ל דאז. התהליך הזה, שבמקביל אליו היה שח"ר כחול בחיל האוויר על ידי רמ"ט חיל האוויר דאז האלוף שקדי, התקדם במקביל, אבל התקבע על מספרים קטנים מאוד במשך 20 שנים. לא קרה דבר משמעותי ב-20 השנים האלה למעט ההליך הזה.

אני חושב שעיקר הפעולות לאורך שנים היו פעולות של דיבור – בכנסת, בממשלה, בבית המשפט. אנחנו עושים מעשה, וכששולחים אלפי צווים ומתחייבים למספר 3,000 – אני מזכיר שהמספר הממוצע של גיוס חרדים נכון להיום הוא כ-1,800 בסך הכול, ואנחנו נעלה את זה ל-4,800, ובהמשך למעבר לזה.

אני חושב שזו התקדמות ראויה לציון, בכיוון הנכון, ועם כל הכבוד, אני חושב שזה דבר חדשני, בוודאי בשנות הדור האחרונות. בהקשר הזה אני דווקא מפנה את השאלה אליכם: איפה הייתם? איפה היו כל הגנרלים שלכם? איפה הייתם במשך 20 שנה? איפה פעלתם? איפה היו שרי הביטחון שלכם?

קצת ענווה, קצת כבוד, קצת אמינות וקצת מחויבות.

ידידי חבר הכנסת כהן, אני אומר לך את הדברים כהווייתם.

זה לא קשור לאהבה. האהבה שלי נתונה לך. אין בעיה בעניין הזה – וגם לרם וגם למירב. אין בעיה, זה לא עניין אישי.

אני מזכיר לכם את העובדות: הפוקד הוא שר הביטחון. שרי ביטחון היו פה רבים, והם נמנים עם כל מפלגות האופוזיציה. ולכן, כשעולים מ-1,800 ל-4,800 בתכנון לשנה – ואני מקווה שזה יקרה – אני מציע שתכבדו את העניין, תוקירו אותו, ולא תגמדו אותו, בעיקר בפרופורציה למה שנעשה ב-20 השנים האחרונות. זו עמדתי הלא-אישית, החברית.

לא סיימתי.

בהמשך לשאלה – מאחר שאני אומר שגיוס החרדים הוא חשוב, אבל הוא לא המעיין העיקרי שממנו אנחנו נשאב כוח עד שהוא יגיע לספיקה מספיק גבוהה במעלה הדרך, בחודש פברואר הנחתי תזכיר להארכת השירות הסדיר ל-36 חודש. אני אומר את זה בצורה ברורה: אנחנו זקוקים גם לשירות חובה ארוך יותר, גם לשירות מילואים יעיל ואפקטיבי וגם להעלאת גיל הפטור ממילואים ולתוספת במילואים.

אני אומר כאן, אני מנצל את הבמה כי זה שייך לכולנו, זה צבא שלנו: הצורך בשטח ברור, אבל בכל מקום שאני מגיע אליו כשר הביטחון של מדינת ישראל מערימים קשיים: בממשלה, בכנסת, בוועדת חוץ וביטחון, במשרד המשפטים, במשרד האוצר – בכל המקומות. לכל אחד יש סיבה משלו מדוע להתנגד. הדבר הזה בקצה מותיר אותנו עם צורך יותר גדול ממה שאנחנו מצליחים לספק, ואני רוצה שתדעו את זה. אנחנו חייבים חיילים. פניתי בעניין הזה לממשלה. אני פונה כאן מעל במת הכנסת לחברי הכנסת, פניתי לוועדת חוץ וביטחון, אני פונה למשרדים השונים: לא יכול להיות שבשל ערך השוויון – מה עושים? אנחנו רוצים להעלות את גיל הפטור ממילואים מגיל 41 לגיל 42. מדוע? כי אלו שהיו בשנתם ה-40 עד 41 התבגרו תוך כדי המלחמה כמעט בשנה. אנחנו רוצים שהם יאריכו. לא אפשרו לנו את זה. לאחר שהייעוץ המשפטי נתן שלושה חודשים – שגם זה בעיה, זה היה צריך להיות להרבה יותר – זה לא אושר על ידי הכנסת בוועדת חוץ וביטחון וירד מהפרק, ואנחנו הוצאנו מהשירות אלפי חיילים שהיו יכולים להיות בפוטנציאל.

אלה עובדות כאן במדינת ישראל. מה השיקולים ואם צודקים או לא צודקים – ישפוט כל אחד מה המצב. אי-אפשר שנושא הביטחון, שצריך לעמוד מעל כל דבר אחר – כי ללא קיום פיזי אין קיום רוחני, ללא הגוף אין נפש, ולכן, לזה צריך לתת עדיפות עליונה, ולא לריב על העניין הזה. אחרי זה על התכנים, מי עושה ומי אחראי – על זה אפשר לריב. אבל בפועל זה לא מתקדם. העליתי את זה בוועחו"ב, אני מעלה את זה בכנסת, והעליתי את זה ביום ראשון בממשלה.

אני חוזר ומסכם את העניין הזה, ואני מודה לך על השאלה: צה"ל הוא צבא של כולנו. כדי שהוא יוכל להמשיך במשימות שלו – הגנה על מדינת ישראל והבטחת נצח ישראל – אנחנו צריכים להתאחד מאחוריו ולתת לו את הגורם העיקרי שמאפשר את פעולתו – אנשים – וזו אחריות שלנו.

ראשית, אענה על שאלתה של חברת הכנסת בן ארי. מבחינתנו יש דין אחד לכולם: מי שמגיע לשירות, מתייצב ופועל; מי שאינו מגיע – מחילים עליו את הוראות הדין. הן לא קשורות לאוכלוסייה כזאת או אוכלוסייה אחרת, הן קשורות למי שנקרא לגיוס ואיננו מתייצב. דרך אגב, יש סנקציות שחלקן אוטומטיות, ולמיטב זיכרוני גם אין עליהן התיישנות, מפני שככל שאדם איננו מתגייס, העניין הזה נמשך.

בתוך הדברים האלה, אלה קשורים לדברים מינהליים שקשורים לזכויות של אדם שנשללות באופן אוטומטי, לפי חוקים שהכנסת חוקקה כאן. לכן, אנחנו לא מבדילים בין גורם כזה או גורם אחר, כשם שאנחנו לא מבדילים בגיוס, כל עוד יש חוק. ברגע שהחוק הפך למשהו והוא מחייב אותנו לגייס, אנחנו פשוט פועלים בהדרגה, כי הרצון לעשות את כל הדברים בבת אחת הוא לא מעשי בקצב שלנו. בניגוד לדברים שקשורים להצהרות ולאמירות, בסוף, הצבא צריך מגורים, צריך סגלים, צריך הכשרות, צריך נשק, צריך ציוד, צריך מזון. כל הדבר הזה הוא תהליך הדרגתי ולכן הוא קורה בהדרגה. אבל מי שנקרא ולא מתגייס, חל עליו אותו דבר שחל על כל אחד אחר.

אשר לשאלה השנייה – – –

זה לא נכון. ההצגה איננה נכונה, ואם זה מה שהובן, אז האחריות היא או על מי שהציג, או על מי שהבין.

אני מסביר. אני שר הביטחון, אז אני מסביר את התהליך. התחייבנו על השנה הזאת מתוך מגמה ללכת ולעלות באופן הדרגתי, ואם אפשר הדרגתי מואץ, עד להגעה אל היעדים. אנחנו לא מסתפקים באיזשהו נתח, זו גם לא סמכותנו. אנחנו פועלים לפי החוק.

אני רוצה לדבר על התנאים. התנאים – יש תחומים מסוימים שעל מנת שאדם יצליח להיבחן בהם, הוא צריך הכשרה מוקדמת. כלומר, קחו לדוגמה דבר אחר, בסדר? מניסיוני הצבאי לפני הרבה שנים, כשאתה רוצה ללמוד ולדעת אם מישהו יכול להיות צולל טוב, אתה צריך להכשיר אותו לצלילה, אחרת אתה לא יכול לדעת את זה. אתה יכול לעשות כל מיני מבחנים ראשוניים.

עכשיו, כשאתה רוצה לדעת אם מישהו יש לו פוטנציאל להיות טייס, אם המבחן שלך מראש מכוון לאוכלוסייה שהיא בוגרי חמש יחידות מתמטיקה, אתה לוקח אוכלוסייה אחרת שהיא לא במצב הזה ואתה למעשה מייתר אותה. אבל אם אתה מניח שיש תכונות בסיסיות ויכולת ורצון ומוטיבציה שיאפשרו לאדם לעשות את זה, והוא יעשה הליך מואץ של למידה גם במתמטיקה, אז אתה יכול לתת לו סיכוי. הסיכוי הזה צריך להיות סיכוי מיוחד בשביל להכניס אותו לתוך המעגל. מהרגע שהוא יקבל את ההזדמנות, אני משוכנע שהוא יצליח.

זה יותר פשוט כאשר מדובר בדברים שקשורים בלהיות לוחם חי"ר, טנקיסט או לוחם בספינות חיל הים. בדברים האלה ההכשרה היא יותר קטנה. ולכן, אנחנו ננסה לייצר מבחנים שיותאמו ויצפו מראש איך האנשים יעמדו בדברים, מתוך כוונה שהם ישתלבו, ולא מתוך כוונה שעל רקע מה שהאוכלוסייה הזאת הגיעה איתו אל הצבא, היא תבודל רק למסלולים שהם מסלולים פחות טובים. אני חושב שזה דבר נכון, והוא עומד – – –

אני רוצה לגעת בשאלות של חברת הכנסת ביטון לעניין שדרות והעוטף. קודם כול, המצב הוא לא מושלם והוא אף פעם לא יהיה מושלם, אבל יש שינוי דרמטי, מהותי. כל אחד שמשקיף מהשכונות המערביות של שדרות לכיוון בית חאנון יכול לראות את זה בעיניים – איך נראית בית חאנון, מה קורה שם. נכון, אם היו 10,000 רקטות בידי החמאס או יותר, נותרו מאות אחדות. עוד אפשר לראות את המאות האלה, אבל בסוף אנחנו פועלים נגדן, וזה נכון לכל תחום. זה התחיל בעוצמה יותר גדולה באזורים של צפון הרצועה, כולל המרחבים שנוגעים בשדרות, ונמשך דרומה.

המצב הוא לא מושלם. יש לנו גם הרבה פעולות לעשות – מינהלת תקומה שהממשלה הקימה – לשיפוץ, לשחזור. בשדרות מדובר בבתים ובעיקר בתחנת המשטרה ובדברים נוספים. במקומות אחרים, לצערי הרב, יש מקומות שדורשים שיקום, גם קהילתי וגם פיזי. אנחנו עובדים על זה. אני חושב שהביטחון הולך וחוזר. אני יכול לומר שהביטחון בעוטף עזה היום הוא יותר טוב לא רק ממה שהיה בעבר באופן ניכר, אלא מהרבה מקומות אחרים בארץ, מתוקף הפעולה של צה"ל. אבל יש לנו אויבים, והאויבים שלנו, יש להם שאיפות אחרות.

אנחנו ממשיכים לפעול, לחלק את המשאבים שלנו גם ביכולות צבאיות וגם ביכולות כלכליות על פני כלל האיומים: יהודה ושומרון, הצפון ומקומות אחרים. שאלו פה חברי הכנסת על הגולן – – –

בהחלט, עדיין קיים סיכון. הסיכון הוא לא אפס, אני אומר את זה בצורה ברורה.

אשר לדברים ששאלה חברת הכנסת לימור סון הר מלך, ראשית, אני מודה לך על האמירות, ואני חושב – – –

אז אני מייד אחזור לזה. אשר לשאלות, אני אומר כך: ביטחון ישראל מוטל על ממשלת ישראל, ובאמצעות שר הביטחון – על צבא ההגנה לישראל. זו השיטה, ואנחנו עושים בעניין הזה כמיטב יכולתנו. אנחנו נלחמים בשבע גזרות. אנשים משלמים בחייהם יום-יום, לצערי הרב, כולל היום, ואלה ימים קשים מאוד. לכן, בהיבט הזה, פועלים פחות. אני וכל מי שנמצא במערכת הביטחון, למיטב שיפוטי, פועלים מתוך ראיית העניין ולא שום דבר אחר. זו הגישה.

אני אבחן את מה שאמרת בקשר למדיניות של הודעות, אבל מבחינתי, אם יש שיוך ארגוני למחבל, בין שהוא חמאס, ג'יהאד אסלאמי, תנזים, פתח או כל ארגון אחר, ואפשר להודיע את זה, צריך להודיע את זה בצורה ברורה. אני לא משלה את עצמי שמישהו מהארגונים האלה או מהמחבלים האלה מעריך אותנו או אוהב אותנו. אני עדיין חושב שיש דרגות שונות לרצחנות שלהם, אבל זה לא מוציא אותם ידי חובה. אנחנו צריכים להילחם בכל מי שמבקש את נפשנו.