מכובדי היושב-ראש, חבר הכנסת חמד עמאר, מי שמקשיב לדברים שלך יכול להבין שכאילו אתה שם את האזרח הערבי בין שתי חלופות: האחת – לקבל דיקטטורה כפי שמציעים בקואליציה הנוכחית.
שנייה, שנייה. אני לא מדבר אליך. חמד, שנייה.
חמד, אני לא מדבר עליך, תקשיב.
או שמקבלים דיקטטורה נוסח הממשלה הגרועה ביותר בתולדות המדינה, שמפקירה את האזרחים לארגוני הפשיעה, או שאתם נהרגים על ידי ארגוני הפשיעה. זאת חלופה לא מקובלת, חמד. אנחנו רוצים לשמור על הזכויות שלנו, על החירויות שלנו, על החיים שלנו, וגם רוצים שהממשלה תילחם בארגוני הפשיעה – למגר אותם, לפרק אותם, למנוע פרוטקשן.
למה בכל העולם, בכל המדינות הדמוקרטיות בעולם, זה מתקיים כזכות לאזרח, ורק אצלנו אני צריך לוותר על החירויות והזכויות שלי? למה? למה אני צריך לקבל חוקים דרקוניים ואנטי-דמוקרטיים בעליל כדי לשמור על החיים שלי?
החוק הזה הוא מאותה קטגוריה של לוותר על זכויות בסיסיות של אנשים שנמצאים בכלא, ולא מן הנמנע שהם סתם בכלא, יכולים להתברר כחפים מכל דבר. עובדה שדיברו על מעל 7,000 אסירים מעל המכסה שבתי הכלא במדינה יכולים להכיל. אז מה אתם רוצים? גם אלפים מעל המכסה, גם ללא השגחה, גם ללא עורך דין. אולי תכריזו על דיקטטורה וזהו? אולי נכריז על מדינה דיקטטורית וסיימנו? אז לא, אנחנו רוצים גם דמוקרטיה ואנחנו רוצים שיילחמו בפשיעה. כל חלופה אחרת איננה מקובלת עלינו. תודה רבה.
210 מילים של ווליד טאהא. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.