אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, שרים נכבדים, אני שמחה שנמצא כאן שר הבריאות אריאל בוסו – אתה מכיר את הנושא, ולא פעם דיברנו. הצעת החוק שלי מאוד מאוד חשובה אבל לא תעלה היום להצבעה, כי לא הגענו לסיכום והסכמות עם משרד הבריאות. אבל היה לי חשוב לעלות על הדוכן ולשתף על מה מדובר.
יש פערים מאוד משמעותיים בין מגוון השירותים שמקבלים תושבי הפריפריה לבין השירותים שזכאים להם תושבי המרכז וירושלים. ההמתנה היא הרבה יותר ארוכה כדי להגיע לבדיקה רפואית או לייעוץ של רופא מומחה. המרחקים הם כאלה גדולים, שלפעמים לוקח שעה וחצי, שעתיים, להגיע בכיוון אחד לבדיקה של עשר דקות אצל רופא מומחה. כשבן אדם חולה, הוא לא יכול להגיע לבד. כשהוא מתקשה בניידות הוא צריך מלווה, ולפעמים זה לוקח יום עבודה שלם למלווה כדי ללוות קרוב משפחה – בן, הורה – לבדיקה רפואית של רבע שעה. לא מפתיע שהרבה אנשים תושבי הפריפריה מוותרים בכלל על שירות רפואי, על בדיקה רפואית, אפילו על ייעוץ אצל רופא מומחה. הם מוותרים כי הם לא יכולים להגיע לשם פיזית, למרות שהם משלמים את אותו מס בריאות, בדיוק אותו מס, ללא שום הנחה והטבה, כמו תושבי המרכז וירושלים.
הפערים שלנו, הפערים במערכת הבריאות, לא רק קשורים לנושא הגיאוגרפי. יש פערים בשיטות ונוסחאות, בתקנות של מכשירים מיוחדים – שמזמן כבר לא נחשבים מיוחדים, בכל העולם משתמשים בהם, אבל אצלנו הם עדיין נמצאים בתקנות של מכשירים מיוחדים – ויש הגבלה ומכסה על כמה מכשירים של אותו MRI יכולים להיות ל-1,000 נפש.
המערכת שלנו זקוקה לשינוי, שינוי משמעותי. שיטת החשבונות בין שירותי בריאות בקהילה לבתי חולים מביאה את אותם בתי חולים לגירעון. הבעיה העיקרית היא בניהול של המערכת ובתפיסה לקויה של פעם. אולי פעם היא לא הייתה לקויה; עכשיו היא לא מתאימה. צריך לשנות את כלכלת הבריאות.
אתם יודעים, לכל מדינה יש הוצאה לאומית על בריאות. זה נכון שהממשלה צריכה להשלים כספים לתחום הבריאות. ההוצאה הלאומית על בריאות במדינת ישראל עומדת על 7.3%. הממוצע ב-OECD זה 9.3%. בארצות הברית למשל ההוצאה הלאומית על בריאות היא 16.6%. כל מדינה מקציבה סכום מסוים לתחום הבריאות: לרפואה אמבולטורית, לאשפוזים בבתי חולים ולרפואה מונעת. הדרך העיקרית לצמצום ההוצאה על בריאות היא לשנות את סדרי עדיפויות בדיוק בסעיפים האלה של ההוצאה.
חשוב להסביר, ואני פונה אליך, אדוני השר: אני מאוד מאוד מכבדת אותך. אני יודעת שאתה מבין ומחובר לשטח. תסביר גם לכלכלנים ולאגף התקציבים: הטיפול בחולים מורכבים הרבה יותר יקר למדינה מאשר להשקיע ברפואה המונעת ולהעניק שירותי רפואה זמינים לתושבים במדינה. הזמן שבו נעשות בדיקות רפואיות, זמן האבחון של המחלה, הוא קריטי. חייבים לצמצם ולקצר את ההמתנה לבדיקות רופאים ולאבחונים אחרים. צריך לתפוס את המחלה בשלבים המוקדמים, ואז למדינה תהיה הוצאה הרבה יותר קטנה מאשר על הטיפול במחלה כשהיא הסתבכה. לתפוס את המחלה בשלב מוקדם יותר זה יעלה פחות למדינה. בשביל זה הבן אדם צריך להגיע בזמן לרופא, לא לחכות שלושה חודשים, לא להמתין שנה. אתמול קיבלתי פניית ציבור: בן אדם עם רעש בראש, עם כאבי ראש, קיבל תור לעוד שבעה חודשים להגיע לרופא נוירולוג. לא יכול להיות מצב כזה.
למשרד הבריאות יש כוונות טובות, אני יודעת, לחזק את המערכת הציבורית, מערכת הבריאות הציבורית, אבל צריך למצוא דרך לעשות את זה, ולא תמיד לצמצם את שירותי הרפואה הפרטית זה יעזור. צריך למצוא דרכים שונות כדי לחזק את המערכת הציבורית, אולי באמצעות שינוי מפתח תקינה, אולי באמצעות היטלים נוספים, אבל לא לצמצם מה שגם כך מצומצם.
אם רוצים להעלות את איכות השירות בשירותי בריאות בקהילה, זה נכון לעודד את התחרות בין קופות החולים, אבל תחרות היא בריאה וטובה כאשר מדובר בתחרות בין שווים, פחות או יותר. אין לנו שוויון בין ארבע קופות החולים במדינה.
ועכשיו אני מגיעה לנוסח הצעת החוק עצמה. ההצעה מדברת על הבעיה שיש יישובים קטנים במדינה, יישובים של פחות מ-10,000 תושבים ביישוב. לפעמים רק מרפאה אחת, קופת חולים אחת פועלת ביישוב, ושם תושבים שלא מבוטחים באותה קופה – אבל המדינה מאפשרת, וטוב שמאפשרת, להיות בקופות שונות – הם נאלצים לנסוע שעות ארוכות רק כדי להיבדק אצל הרופא. יש הסדרים, נכון? עכשיו קיימים הסדרים בין קופות החולים ואפשר לקבל ייעוץ או בדיקה של רופא משפחה, רופא ילדים, או לעשות בדיקת דם גם במרפאה של קופת חולים אחרת, אבל למשל כאשר צריכים רופא אף אוזן גרון, או אורתופד, או נוירולוג, אין אפשרות לקבל שירות באותו יישוב אם לקופה שאתה מבוטח בה אין סניף באותו יישוב.
ההצעה שלי מציעה כן לאפשר ולחייב את הקופות לעשות ביניהן הסדר על מנת שהתושבים ביישוב קטן יוכלו לקבל שירות רפואי ובדיקת רופא גם במרפאה של קופת חולים אחרת – רופא שלא עובד בקופה שלו ועובד בקופת חולים אחרת; לעשות הסדר בין הקופות, שהוא לא יצטרך לנסוע שעות לבדיקה של עשר דקות. זה קיים גם במרפאות אחודות עכשיו בעת החירום, מרפאות שנפתחו בים המלח למען המפונים. אפשר להגיע להסדר, ויש תקדימים, פשוט צריך לקבל החלטה.
לכן רציתי לקבע את זה בחוק, כדי שקופות החולים יעשו הסדר ביניהן, וההסדר יהיה קבוע, ברור, ולא משהו בין מנהל מחוז אחד למנהל מחוז אחר, שיהיו נוסחאות. בשביל זה צריך לעבוד, צריך להשקיע זמן, צריך לשבת עם כלכלנים, עם מנהלי קופות החולים; צריך להשקיע בזה מאמצים. אני מבינה שזה לא נעשה עכשיו, אבל אני בטוחה ששר הבריאות מבין את הבעיה, ושהנגשת שירות רפואי ביישובים קטנים, במיוחד בפריפריה, היא סופר-חשובה, כי אותם תושבים, אותם אזרחים, מגיע להם לקבל טיפול בדיוק כמו לכל התושבים בערים וביישובים אחרים.
זו לא הצעת חוק חדשה. הגיש גם יעקב מרגי, חבר הכנסת ועכשיו השר יעקב מרגי, הגישו גם חברי כנסת אחרים לפניי, גם ואליד אלהואשלה הגיש. אני מאמינה מאוד שאנחנו נוכל להגיע בקרוב. אני לא מעלה להצבעה את ההצעה, כי אם אנחנו נצביע עכשיו – לא קיבלנו תמיכה של הממשלה, ואני לא אוכל לקדם את ההצעה עוד חצי שנה. אבל הנושא הוא היפר-חשוב, ואני בטוחה שנמצא פתרון משותף וננגיש את שירותי הבריאות לכל התושבים, גם ביישובים הקטנים, כי התושבים הם לא קטנים. תודה רבה, ואני אשמח לשמוע את תגובתו והמענה של שר הבריאות. תודה.
934 מילים של טטיאנה מזרסקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.