עריכת מתווה פיצויים הוגן לתושבי שכונת נווה עופר בתל אביב

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה. גברתי היושבת-ראש, ונדמה לי שלא צריך להגיד "חברי הכנסת" אלא "חבר הכנסת כסיף", שנמצא כאן יחיד. אני מודה לך על השאילתה בנושא, שהוא באמת נושא חשוב, גם אם כפי שאני אבהיר להלן לא באמת נמצא לפתחי.

כידוע לך, בנושא הזה הוגשה עתירה שלך לבג"ץ 64/20. העותרים חזרו בהם מהעתירה לבסוף עקב המלצת בית המשפט ובשים לב להערותיו. במצב הזה אין לי אלא לחזור כאן על הטענות העיקריות של המדינה כפי שהובאו במסגרת התגובה לעתירה, שלפיהן שאלת הפיצויים אינה נוגעת למדינה שכן המקרקעין המדוברים נמצאים בבעלות עיריית תל אביב-יפו, והעירייה היא זו שמבצעת את הליכי הפינוי וכמובן אחראית להליכי הפיצוי כנגדם.

אני ארחיב ואומר שהמקרקעין המדוברים מהווים חלק ממתחם בשכונת אבו כביר המשתרע על שטח של כ-80 דונם וידוע בכינויו "פארק החורשות", אשר נמצא בתחום השיפוט של עיריית תל אביב-יפו. לאחר שנת 1948 עברו מקרקעי השכונה מהאפוטרופוס על נכסי נפקדים לרשות הפיתוח. בשנת 1957 פורסמה למתן תוקף תוכנית מתאר מקומית אשר מייעדת את המתחם, ובכלל זה את המקרקעין המדוברים, לשטח ציבורי פתוח ולדרך. עד שנת 2010 היו המקרקעין בבעלות רשות הפיתוח. בשנה זו החלה הוועדה המקומית בהליכי הפקעת הקרקע מתוקף סמכותה לפי סעיפים 188 ו-190 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"א–1965, ופרסמה הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943, שלפיה שטחי הקרקע דרושים לעיריית תל אביב-יפו לצורכי ציבור, כאשר תכלית ההפקעה היא המשך פיתוחו שמתחם פארק החורשות. הערה בדבר ההפקעה נרשמה לטובת העירייה בספרי המקרקעין ביום 11 בנובמבר 2010.

מכיוון שהמקרקעין המדוברים הופקעו על ידי עיריית תל אביב-יפו, ברור שכלל הזכויות והחובות ביחס לביצוע ההפקעה עברו לידיה של העירייה, וכך גם החובה לתת פיצויים בגין ההפקעה, כמובן בהתאם להוראות הדין, ולפיכך המדינה היא לא הגורם הרלוונטי הנוגע לפיצויים במקרה הזה.

כמובן שההסכמים שנערכו עם המחזיקים במקרקעין גם הם לא דבר שנמצא באחריותה של המדינה. העירייה היא בעלת המקרקעין על כל המשתמע מכך, וההסכמים, ככל שנעשו, נערכו מול העירייה. המדינה איננה צד להם, ולכן משרד המשפטים גם לא נדרש לתת להם איזשהו תוקף. בהחלט הנושא ראוי אבל אני חושב שהוא צריך להתברר אל מול העירייה.

אני אומר כך, חבר הכנסת כסיף: בלי כמובן להיכנס לכל מקרה ספציפי, אני בהחלט חושב שיש לא מעט בעיות וגם בעיות אנושיות שנוצרות כתוצאה מהמצב הזה ומהעובדה שבמשך שנים ארוכות המציאות הייתה כפי שהייתה. יחד עם זאת, צריך להבין שמדובר גם בעניין שבו המדינה היא לא בעלת הזכויות בקרקע ולכן היכולת שלה להיכנס לתמונה בעניין הזה היא מוגבלת. צריך גם לומר שמדובר באמת בסדרי גודל שיכולים להיות מאוד משמעותיים מכל בחינה, גם כספית וגם מבחינת מה שכרוך בבדיקת העניין. אנחנו גם יודעים שיש איזשהו ניסיון – ויש, אגב, גם הבדל בין השכונות השונות והמקרים השונים; אני חושב שהמקרה אולי הכי מובהק והכי בעייתי, ושאולי בו יש מקום, הייתי אומר, יותר משמעותי להתערבות של המדינה, הוא הסוגיה הידועה של כפר שלם, ואתה יודע שאני עשיתי מאמץ עליון, וזה עלה לי באמת באמת בקשיים מאוד מאוד גדולים, לאפשר את העברת החוק בוועדת שרים לחקיקה ואת הבאתו לכאן למליאה. כולנו יודעים שיש ניסיונות שנעשים בעניין הזה ביוזמות של הכנסת לפתור את הבעיה שם במשך שנים ארוכות, עד היום ללא הצלחה. אני מקווה שאולי הניסיון הזה יצליח.

אני הייתי מציע לנסות להשלים קודם כל את המהלך שם, לראות אם הדבר הזה באמת מסתייע ומגיעים גם לתוצאה חיובית, ויכול להיות שאם נצליח שם, הדגם הזה יאפשר לנו לתת אולי מענה במקומות – אני אומר שוב, בלי להתייחס למקרה ספציפי או לשכונה ספציפית – במקומות שבאמת יש מקום ויש הצדקה לתת בהם מענה כזה.

אני חושב שבעניין הזה יש באמת לכנסת משימה גדולה, כי הנושא הזה עכשיו נמצא לפתחה. אני מאוד מאוד מקווה שהוא יצליח להגיע שם לידי גמר, ואולי זה באמת יהווה לנו איזשהו בסיס כדי להתמודד בצורה טובה יותר גם עם הבעיות במקומות האחרים.