אני לא אצטרך יותר. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אדוני השר, אורלי יקרה, שמנהלת איתי שיח שנה וחצי, תודה. חבריי, אין ילד או ילדה שבחרו להשתייך למשפחת השכול. ואולם, משנכפה עליהם על ידי מדינת ישראל – ששלחה את אביהם או את אימם בפקודה לשדה הקרב או לכל משימה אחרת – אזי ראוי שנכיר בהם כיתומים. אדוני היושב-ראש, זה סטטוס או תואר שלעולם לא יימחק: יתומים. מלחמת חרבות ברזל הרחיבה, לצערנו, את מעגל השכול; הורים, אלמנות ויתומים שהצטרפו ללא שום התראה מוקדמת למשפחת השכול. אלא שלא כל היתומים מוכרים על ידי המדינה, ויתום מעל גיל 21 לא יהיה יתום, לא יזכה לתמיכה ולא יוכר כיתום צה"ל – זאת רק בשל היותם מעל גיל 21.
התכלית ההיסטורית שהשתקפה בהצעת החוק הראשונה שעל בסיסה נחקק בסופו של דבר חוק המשפחות בשנת 1950 הייתה לעזור למשפחות חיילי צה"ל שנפלו במלחמות ישראל להיקלט במערכת הכלכלית לאחר שראש המשפחה נפל. זו לשון החוק. העזרה ניתנת בשתי דרכים: האחת – על ידי תשלום תגמולים חודשי, והשנייה – על ידי שיקום באמצעות הטבות. אלא שהחוק הקיים חוטא לשתי הדרכים בהקשר של יתומי הנספים, שכן תחת לשון החוק הנוכחי קיימת הבחנה מלאכותית, מלאכותית מדי, על בסיס גילו של היתום, כך שהחוק בעצם לא מקנה ליתומים תגמול חודשי ולא שיקום המקביל בהיקפו לזה של בני משפחה אחרים כגון אלמנות והורי הנספה. בנוסף, חשוב להבין כי נוסחו הנוכחי של החוק מוגבל רק למי שאיבד את הורהו לפני גיל 21. כלומר, אם הוא היה מעל גיל 21 ואז איבד את אחד ההורים, הוא לחלוטין לא מוכר, באופן שמרוקן מכל ערך את הרעיון שבבסיס ההטבה ואת פיצוי היתום על האובדן הכבד בשל נפילת הורהו.
הצעת חוק זו, אדוני היושב-ראש, באה לרפא עוולות הקיימות זה שנים, ולקבוע שהיתום יזכה להכרה גם לאחר שמלאו לו 21 שנים, ולהרחיב את הזכאות להטבות לילדיהם היתומים של הגיבורים שחירפו נפשם למען מדינת ישראל. השוואת הזכויות וההטבות המוקנות לילדי הנספים לזכויות המוקנות לאלמנות נדרשת עובדתית, וראויה מוסרית וערכית. אין מקום או הצדקה לשלילה או להגבלה של ההטבות המגיעות לילדי הנספים, לא בשל היותם ילדיהם ולא בשל היותם בגיל שרירותי של 21.
לכן, אני קורא לחבריי חברי הכנסת להיות שותפים בתיקון העוולה המוסרית כלפי היתומים ולהצביע בעד הצעת החוק. וכמו שאמר פה חבר הכנסת מתן כהנא, תודה על השותפות בהצעת החוק החשובה הזאת, ופעם נוספת, אורלי, תודה.
367 מילים של צביקה פוגל. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.