אדוני היושב בראש, חבריי חברי הכנסת, משפחת בונצל היקרה, איציק ונועה בונצל, שעכשיו צופים בנו במילאנו יחד עם משפחות שכולות נוספות, החוק הזה הוא לזכרו של עמית בונצל ז"ל, שנפל במלחמת חרבות ברזל.
בתאריך 7 באוקטובר מדינת ישראל חוותה טבח קשה ונוראי ביום אחד. בתוך שעות ספורות בלבד נטבחו, נהרגו, נרצחו אנשים, נשים וטף. למעלה מ-1,300 איש נרצחו ו-252 נחטפו. הטבח הנוראי הזה הוא אחד האירועים הקשים ביותר בתולדות האומה היהודית. תוצאות קשות אפילו יותר נמנעו בזכות גבורתם של בודדים, שרובם ללא פקודה או צו עזבו את ביתם, השאירו מאחור את משפחתם ויצאו להילחם למען מטרה אחת – למען המולדת.
הגיבורים הללו נלחמו בגבורה מעטים מול רבים באומץ רב, והקריבו את עצמם למען המדינה. אנשים שבגופם עצרו ובלמו את התופת. חבריי חברי הכנסת, גם ברגעים אלו ממש, כשכולכם משוחחים ולא בדיוק קשובים, חיילינו נלחמים בגבולות, ואנחנו נמצאים כרגע במלחמה קיומית על המולדת שלנו, שהיא מעבר למולדת – זו מלחמה קיומית על עצם זכותו של העם יהודי לחיות במדינת ישראל.
מדינת ישראל מנצחת בלחימה, לא תמיד אומרים לנו את זה, אך ורק בזכות תגובתם של אנשי כוחות הביטחון כולם, שהניחו הכול, ממש הכול – משפחה, ילדים, הורים, אחים – ומקריבים עצמם בגבורה עילאית למען המולדת. הגיבורים הללו מצטרפים לשרשרת הדורות של לוחמים – לוחמי המחתרות, תש"ח, קדש, ששת הימים, יום כיפור, מלחמת לבנון הראשונה, השנייה, חומת מגן ומבצעים רבים נוספים.
בשוך הקרבות כולם יחזרו אל ביתם, אך יש כאלה שנפלו בשדות הקרב ולא ישובו לעולם. האנשים האמיצים האלה השאירו מאחור הורים, אחים, ילדים, שהזמן שלהם עצר מלכת ברגע אחד, באותו רגע שהם קיבלו את בשורת האיוב.
תבינו, חבריי, ממשפחה רגילה, שגרתית, שמחה, באבחת הודעה אחת הם הפכו למשפחת שכול. אנשים שכל החיים שלהם יהיו בצל השכול, והאובדן הקשה. יתום שיגדל ללא ההורה שלו, שלא ילווה אותו לבית הספר, שלא יעמוד לצידו בחגיגת בר המצווה או בת המצווה, בגיוס לצבא או מתחת לחופה.
תכבדי את המעמד הזה.
אני מבקש שתכבדי את המעמד הזה. בנוסף, היתומים גם בסתם יום של שגרה – –
בנוסף, בנוגע ליתומים, גם בסתם יום של שגרה, סתם יום של חול, הם לא יזכו לחיבוק אוהב של ההורה. אחים שכולים, שדיברו עליהם – גם אחים שכולים חווים אובדן של אח גדול או אח צעיר.
חווים בנוסף אובדן מסוים של הורים, שגם הם לפעמים חיים בצל השכול.
למדינה אין יכולת למלא את החלל העצום שנפער בגוף ובנפש, ואין לה יכולת להשיב להם את היקר מכול, אך למדינה יש יכולת להקל מעט על הסבל, להושיט יד אוהבת ולנסות ללוות ולעטוף את המשפחה במהלך תחנות החיים.
תן לי עוד שתי דקות.
מדינת ישראל לא יכולה להחליף את החיבוק, אבל היא יכולה וחייבת לתמוך ולעטוף אותם.
חשוב שנזכור כולנו שמדינת ישראל מתקיימת בזכות גבורתם של הנופלים. מחובתנו שהמשפחות שלהם ידעו וירגשו שמדינת ישראל לצידן. מטרת החוק לתקן את העוול.
אני לקראת סיום. החוק הזה זוכה לתמיכה מקצה לקצה.
החוק הזה הגיע לפתחי על רקע זה שהלכתי לנחם את משפחת בונצל, שבנם עמית, זיכרונו לברכה, לוחם בסיירת צנחנים, נפל. אחרי השבעה איציק בונצל בא אליי לכנסת ואמר לי: משה, לעולם לא תבין מה חווה הורה שכול, ואני מאחל לך שלא תבין. ואמרתי לו: אני מסכים איתך, איך אפשר לעזור? הוא אמר לי: תקשיב, נגרם עוול, אף אחד לא רואה את היתום, את האח.
הפריעו לי.
הפריעו לי.
לא עברו עשר דקות. לא עברו עשר דקות.
שנייה, אני מסיים. לכן – – –
באמת, משפחה שכולה – – –
בסדר, אבל זה אירוע אחר. לכן אני מבקש להסביר בקצרה את החוק: עד היום אחים שכולים מקבלים דרך ההורים עד גיל 21, ומאז המדינה אומרת: תסתדרו לבד. יתומים מקבלים עד גיל 24. גם הורים שכולים מקבלים תגמול חלקי. מטרת החוק, שזוכה לתמיכה מלאה של ראש הממשלה, ומזכיר הממשלה, אומר: אחים יקבלו תגמול לאורך כל חייהם; יתומים יקבלו תגמול לכל חייהם, כי מדינת ישראל חבה להם חוב מוסרי, ואנחנו כמייצגים של הכנסת – – –
חייבים לזכור שהמדינה מכירה את היתומים, שהם שילמו מחיר כבד, והמדינה תעמוד לאורך כל החיים לצידם. תודה רבה.
משה, היא הפריעה לי אין-סוף – – – מה עשר דקות? היא הפריעה לי. אני עצרתי כמה פעמים.
אני קודם כול מתנצל בפני המשפחות השכולות שצופות בנו שבאמת נאלצתי להפסיק באמצע, באמצע הדבר שחשוב להם, במיוחד משפחת בונצל והמשפחות שאיתה, שהתכנסו כולן כדי לראות את זה, זה לזכר בנם עמית בונצל ז"ל.
תקשיבו, יש פה תיקון עוול היסטורי. 75 שנה כולם דיברו אבל אף אחד לא עשה. אף אחד לא עשה. כל אחד עכשיו אומר – זה דואג ליתומים, זה לאחים, זה לאלמנות. ואני אומר: חייבים לדאוג לכולם, ולא אני אמרתי את זה. כשאיציק בא אליי אחרי האובדן הקשה מנשוא שהוא חווה, הוא אמר לי: משה, אני חדש, ואני אומר לך שיש פה עוול. ומהמקום הזה הבנו שצריך לשנות וצריך לתקן, ואני שמח על השיח, כי באמת אולי צריך לדייק דברים, אבל צריך להבין ש-75 שנה המדינה נתנה לעוול הזה להימשך. אף אחד לא ראה את היתומים. אני לא זוכר שלפני כמה חודשים מישהו דיבר על היתומים, מישהו העלה הצעת חוק אופרטיבית, מישהו תמך בזה. והיתומים האלה חיו בצל אובדן, בצל של החיים, לפעמים גם מרוסקים, ולא היה מי שיושיט להם יד, לא היה להם הורה שיחבק אותם בכל תחנות החיים.
לכן, זה המקום שלנו, והחובה שלנו היא להיות שם לצידם, לעזור להם. יצא לי לא מעט לנחם משפחות של שישה יתומים, ואמרתי לעצמי: מי ידאג להם? מי ידאג ליתומים האלה בשנים הבאות, מעל גיל 24? ומהמקום הזה, מהחשיבה הזאת – וצריך לדייק אותה – אמרנו שצריך להתחיל לעשות את השינוי. ויחד עם ראש הממשלה, מזכיר הממשלה, אמרנו: הגיע הזמן לשנות לגבי האחים.
לגבי האחים, אומרים לי: הם אחים. אח חווה אובדן כפול – הוא חווה אובדן של אח גדול או אח צעיר, שזה אובדן קשה, אבל יש אובדן נוסף שהוא חווה לפעמים, של ההורים שלו, שמתקשים להתמודד עם האובדן של האח שלו, של הבן שלהם, והם במצוקה כשלעצמם, והוא נותר שם לבדו. כל מה שאנחנו אומרים – אז אני יודע שיש כאלה שהם מוכשרים והם הצליחו אולי – לא יודע אם אפשר להצליח להתגבר, הם המשיכו בחיים, אבל יש כאלה שנותרו לבד ונותרו ליד, ובמקום הזה מה שאנחנו רוצים לעשות זה לתקן ולהגיד להם: המדינה תמיד תהיה שם לצידכם לאורך כל החיים שלכם.
ובנוגע להורים, לא יודע אם אתם יודעים שהורים שמקבלים את התגמול – זה לא מגיע אפילו לשכר הממוצע במשק.
בלי התוספת. זה כן נכון. אל תפריע לי. השכר של ההורים, כל המטרה של החוק הזה היא לאפשר להם לחיות בכבוד אחרי – –
– – אחרי האובדן הקשה הזה, לאפשר להם לחיות חיים שלמים. בסוף כולנו צריכים לזכור – בזכות הנופלים האלה אנחנו יכולים להמשיך להיות פה, להתקיים פה, להתווכח פה.
ולכן, מה שמוטל עלינו כחברי כנסת לעשות זה לזכור את החוב המוסרי שלנו, להיות שם כמדינה לצידם ולהושיט להם יד. וחשוב, מעל הכול, שמשפחת השכול כולה תדע שהמדינה מכירה ומוקירה את המחיר שהם משלמים. המדינה תעמוד לצידם ותלווה אותם לאורך כל חייהם. תודה רבה.
1,105 מילים של משה סעדה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.