אני מתחילה, אבל אני מבקשת שכבוד השר יקשיב.
סליחה, לא פניתי אלייך, ואת לא מנהלת את הישיבה. די לך, די.
די, אישה חולנית.
די. נמאס לי ממך.
אני מבקשת שהיא תשב בשקט.
לא, אני לא אדבר כשהיא צועקת לעברי.
ואללה, מה זה הניהול הזה?
אני רוצה לדבר ושישמעו אותי, לא לשמוע את הצעקות שלך.
כבוד היושב-ראש – – –
כבוד היושב-ראש שר נכבד, כנסת נכבדה, הגשתי הצעת חוק – – –
הצעת החוק מבקשת לעשות צדק ושוויון לאזרחים במדינה, לחולים שצריכים לקבל טיפול הולם, מקצועי וראוי, במיוחד כשמדובר בחולים במצבים שהם לא רגילים. במרבית התחומים של הרפואה כמעט יש שוויון, כמעט. ואני אומרת "כמעט", למרות שאנחנו יודעים בוודאות שישנו פער מאוד עצום בין השירותים שניתנים בפריפריה הגאוגרפית וגם החברתית, לבין השירותים שניתנים במרכז. דווקא בתחומי אונקולוגיה, לב ונוירוכירורגיה יש פערים משמעותיים בין המרכז לבין הפריפריה בשירותים שניתנים. עקב זאת הבקשה שלי, ההצעה שלי באה לתת אפשרות והזדמנות לאותם חולים לבחור – לקבל את האפשרות מקופות החולים – את המקום ואת הרופא, ואת המרכז שיוכל לתת את השירות הנאות והמקצועי, שיאפשר לאותו חולה לחזור לחיים רגילים כמה שאפשר. אנחנו יודעים שישנן מחלות שבהן החולה לא יחזור לעולם לאותו מקום שהוא היה בו לפני המחלה.
דווקא הבוקר היה דיון מאוד חשוב בוועדת הבריאות על טיפול אינטגרטיבי לחולי אונקולוגיה. אני דיברתי שם, ואגיד את זה גם מכאן. לצערי הרב, גם בנושא הזה, גם השנה, בגלל ההתלהמות וההתנגדות לאיש שמציע את הדברים, נמנע ממני אפילו להעלות על סדר-היום את היום של משפחות וחולי סרטן שמתמודדים עם המחלה. כי לא חשוב מה עוברות המשפחות ומה עוברים החולים, מה שחשוב בממשלה הזאת ובכנסת הזאת הוא מי האיש שמגיש את היום הזה. היום הזה לא היה לפני. מאז שהגעתי לכנסת לפני ארבע שנים הגשתי וקיבלתי את ההזדמנות להעלות על סדר-יומה של הכנסת את החשיבות, את הכאב ואת הזעקה של אותן משפחות, כמו בהרבה תחומים קשים אחרים, אבל בשנה הזאת גם זה נמנע ממני. אז ממה שאנחנו רואים כאן בהתנהלות, לא פלא שלכל דבר שאני מעלה כאן יש התנגדות בגלל שאני שייכת למפלגה מסוימת – אפילו הצעה לסדר-יום הכי אנושית יכולה להתקבל.
כל הצעות החוק שאני מעלה כאן הן חברתיות, הן אוניברסליות, כלליות, שנוגעות לכלל האזרחים במדינת ישראל, שנוגעות לאוכלוסיות המודרות והמוחלשות. אבל לא, יש כאן אנשים ששולטים בדברים. ולא רק זה, מנסים גם להפריע ולהכפיש. אז כן, נמאס, נמאס. וכן, אמשיך להביא את הדברים שאני מאמינה בהם, ואמשיך להיאבק למענם מכל במה, גם בוועדות וגם בדוכן. ולא אכפת לי אם למישהו מפריע לשמוע אותי או לא לשמוע אותי, וכן, אמשיך להילחם. האמת היא שהתעלמתי כמה פעמים מהצעקות והצרחות של חברת כנסת מסוימת – לא אנקוב בשם שלה, אבל די, אני לא מוכנה ולא רוצה יותר לשבת בשקט, כי ההפרעה הזאת כבר עולה עד לכאן, אז די. במקום להתעסק עם הדברים האמיתיים, עם המהות של חיים, עם האנשים שנאנקים תחת העוני, עם האנשים החולים שסובלים ולא מקבלים את הטיפול הראוי – מתעסקים בפוליטיזציה קטנה, כמו אותם האנשים שמתעסקים עם הדבר הזה. הייתי רוצה לראות משהו אחר בממשלה הזאת, בכנסת הזאת, אבל כל פעם אתם מצטיינים בלהוכיח שאתם כן כאלה שרק עוסקים בדברים הקטנים. תודה רבה.
כבוד השר, קודם כול אני מודה על המאמץ שעשיתם גם בשני התחומים האחרים, נוירוכירורגיה ואונקולוגיה. אני לא חושבת שלעשות את אותו מהלך גם בקשר לקרדיולוגיה יעקר את הפריפריה מהרופאים ומהמרכזים המקצועיים.
ממקום טוב וענייני, אני מבקשת שנקיים ישיבה לדבר על התחום השלישי ונדחה את ההצבעה. המון תודות. תודה.
545 מילים של אימאן ח'טיב יאסין. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.