לא, אני יכולה לשנות את דעתי, אתה יודע. אנחנו נשים, נשים דעתן קלה, אתה יודע, ולכן הן יכולות לשנות את דעתן תוך כדי.
"דעתן קלה" זה חיובי, זה לא שלילי. את מה שאמרו חז"ל אני מקבלת, אין פרשנות משלי. בדרך למליאה פגשו אותי משפחות החטופים ומסרו לי משלוח מנות. רציתי להציג את המשלוח כאן במליאה, כי זה מה שהן ביקשו, וכשהן מבקשות אני מקבלת, אבל הסדרנים לקחו לי את המשלוח. אני סולחת.
כן, כן, אמרתי.
ברור, ברור. אבל אני כן מתפללת שנזכה כולנו לחגוג יחד עם החטופים במדינת ישראל בפורים הקרוב.
מתפללת. אני בטוחה שכל הנוכחים פה וגם מי ששומעים אותנו מהבית מסכימים איתנו.
ולעניין שעליתי לדבר עליו – תיקון עוולה רבת שנים, הארוסות. אני רוצה קודם כול להודות לכל חברי הכנסת שהצביעו כאן אמש בעד החוק שלי, שהוצמד לחוק של אופיר כץ ושל מירב כהן, שעמלו באמת וטרחו ולא הפסיקו עד שהצלחנו להעביר אותו אתמול במליאה בקריאה שנייה ושלישית והוא נכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. אנחנו בהחלט צריכים להצדיע על האירוע הזה. אני רוצה גם כמובן להודות לעליזה לביא, חברת הכנסת לשעבר, שכבר עשר שנים מטפלת באירוע, וכמובן לוועדת העבודה והרווחה, ליושב-ראש ולצוות.
כמובן כמובן, תודה ענקית לנעמה והלל ונועה ורבקה ורביד ויתר המאורסות, שלמרות הקושי הבלתי-מתקבל על הדעת, למרות שחתכו בבשרן החי, ממש כך, ונטלו מהן את החצי שלהן, הן נאבקו ולא ויתרו. וזהו, יקירותיי, מעתה אתן מוכרות. המדינה רואה אתכן ומכירה באובדן שלכן, רואה ומכירה בצרכים שלכן, ולוקחת אחריות, נותנת מעטפת שתכלול גם קצבה חודשית למשך חמש שנים וגם שירותים שונים, לרבות טיפול נפשי למשך עשר שנים.
כולי תקווה שכל אחת ואחת מהארוסות תצליח להתאושש ולהקים בית נאמן בישראל, לבנות משפחה, להמשיך ולהתקדם ולהיות משמעותית – וכן, גם מאושרת. אני מאמינה בלב שלם שזה יקרה. זה לא אמור לפגוע בחסר, חסר שילווה אתכן לאורך כל חייכן. זוהי מהות החיים, אהובותיי: לחיות בו זמנית עם היכולת לשמוח ולחייך ועם הזיכרון הצרוב והכאב. העולם לא היה ולעולם לא יהיה בינארי – מירב, הזכרתי גם את שמך – העולם הוא לא כן-לא-שחור-לבן, הוא הרבה יותר מורכב, אבל אני מאמינה גדולה בבני אדם וביכולת שלהם ושלנו להחזיק מורכבויות – –
– – ולחיות חיים משמעותיים ושמחים.
אני רוצה רק לציין ממש עוד דבר קטן שראיתי, של עפרה לקס, שאיבדה את בנה נוה במלחמה הנוכחית. היא כתבה משהו נורא קצר על פורים ונורא חשוב לי לקרוא אותו, זה בדיוק דקה.
ככה היא כותבת: ראוי שחגיגות הפורים יביאו בחשבון גם את אלו שבני משפחותיהם עדיין משרתים בצה"ל או במילואים, בני משפחות של פצועים, משפחות שכולות, משפחות של חטופות וחטופים, וכל מי שהלב שלו עוד לא חזר למקום, מכל סיבה שהיא. וכן, אין מה להסתיר את זה. ברור שהחגיגות גם צובטות את הלב של מי שחווה קושי או היעדר של חבר או בן משפחה. ברור שזה לא קל, כי איך קורה שעוד חג הוא עדיין פצוע או הוא לא פה בכלל, וכבר פורים, ושוב בלעדיו. איך אפשר לשמוח, כותבת עופרה היקרה, אבל ממש באותה נשימה היא כותבת: ברור לגמרי שעל זה לחמו מי שנפצע ועל זה לחמו מי שכבר איננו איתנו. את זה הם רצו, שעם ישראל כן יחגוג את פורים, כמו את כל החגים, ירים כוס לחיים וימשיך. אז תחגגו, היא כותבת.
לא בטוח שכולנו נהיה שם איתכם. אולי נעדיף להיות בבית, ואם כך יהיה, תרקדו גם בשבילנו. חג פורים שמח.
529 מילים של מיכל מרים וולדיגר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.