אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כבוד השר, הצעת החוק הבאה מדברת על גירוש משפחות מחבלים. מדובר בקרובים מדרגה ראשונה אשר ידעו או היו שותפים, או היללו ושיבחו את דברי הרוצח. ברשותך, אדוני היושב-ראש, אני רוצה להתחיל בלהקריא לכם שיחה, שיחה בין מחבל שהגיע ב-7 באוקטובר ליישוב מפלסים – תיעוד מצמרר של אחד המחבלים שכאשר ביצע את הטבח במפלסים לקח את הטלפון של אחת הנרצחות והתקשר לאביו.
מחבל: היי אבא, אני מדבר איתך ממפלסים, תפתח את הווטסאפ ותראה את כל ההרוגים, תראה כמה הרגתי במו ידיי. הבן שלך הרג יהודים – כל זה בשמחה והתלהבות אדירה. אביו של המחבל: שאלוהים ישמור עליך, בני. המחבל ענה לו: אבא, אני מדבר איתך מטלפון של יהודייה. הרגתי אותה והרגתי את בעלה, במו ידיי עשרה יהודים הרגתי. הדם שלהם על הידיים שלי. תן לי את אימא. האימא של המחבל, ששמעה את כל זה ב-speaker: בן שלי, שאלוהים ישמור אותך. המחבל: אימא, בחיי, הרגתי עשרה יהודים במו ידיי.
אימא של המחבל – שימו לב למשפט הבא, והוא מסכם את המשמעות של הצעת החוק הזאת: הלוואי שהייתי איתך, בני. האימא של המחבל הארור, השפל, הפחדן, שהלך לרצוח אזרחים תמימים, ייחלה להיות לידו – הלוואי שהייתי איתך, בני.
חברים, אני רוצה לדבר טיפה על המשמעות של חוק גירוש משפחות מחבלים. בחלק ניכר מהמכתבים שהשאירו המרצחים הנאצים הם מבקשים סליחה מאימם ומאביהם. הסיבה שהם עושים זאת, מפני שבחברה הערבית – וכאן אנחנו צריכים ללמוד – יש משמעות וכבוד אדיר לכיבוד אב ואם. כמובן שהם לקחו את זה למקום האנטישמי, הנאצי, של לרצוח יהודים. אבל, ויש פה אבל גדול, בסוף מחבל שהולך לבצע פיגוע לא מפחד מהמוות. אין מה לעשות, הוא מאמין בשוהדא, הוא מאמין בלהיות שהיד. אבל במכתבים שהם השאירו, אדוני היושב-ראש, הם לא מעט פעמים ציינו דווקא את אביהם, את אימם ואת משפחתם הגרעינית: אני פודה את כבודכם, אני מבקש סליחה, אנחנו ניפגש בגן העדן.
האקט הזה, ובו אנחנו כריבון מעלים את משפחתם של הרוצחים הנאצים ומגרשים אותם מחוץ לגבולות המדינה, הוא האקט המרתיע ביותר שיכול למנוע טרור, ואני רוצה להסביר למה: בסוף, המחבל, כאשר הוא מגיע לבצע את הפיגוע, בראש שלו הוא כבר נפרד מהחיים, בראש שלו הוא נפרד מהעולם הזה ומכין את לעצמו לחיי העולם הבא, שעל פי אמונתם יהיה עם 72 בתולות וחיי נצח ליד כיסאו של אלוהים. אבל יש דבר אחד שהוא משאיר בעולם: הוא משאיר משפחה שמקבלת כסף. המשפחה הזאת מקבלת כסף לפי תעריף של כמה דם יהודי שפכת, מקבלת כסף מהרשות הפלסטינית, והמשמעות של האקט הזה, שבו אימו של המחבל בוכה בכי תמרורים ומועלית בכוח לתוך אוטובוס צבאי עם רשתות, וזורקים אותה מחוץ לגבולות המדינה, הוא אקט הרתעתי מאין כמוהו.
חשוב לומר, אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כבוד השר, לא מעט פעמים אבותיהם – אך גם אימותיהם – של המחבלים האדירו את שמותיהם והפכו אותם לגיבורי תרבות אשר הפכו להיות מודל לחיקוי ברחוב ה-so called פלסטיני, למרות ששוב אני מדגיש, אין עם כזה בהיסטוריה.
חברים, הצעת החוק הזו מחייבת תמיכה, חברי נאור, מכל חלקי הבית, מכל צידי הבית, מכל מי שחפץ חיים. בסופו של דבר, כאשר המחבלים נכנסו לפה ב-7 באוקטובר – ועם משפחת פוגל ועם משפחת חטואל ועם משפחת ארן – הם לא שאלו למה מצביעים אותם היהודים האומללים. הם חיפשו להרוג אותם. וכאשר אנחנו נדע לגרש את משפחותיהם, כאשר אימם בוכה בכי תמרורים, מושפלת, עולה לאוטובוס, הורסים את ביתה ומגרשים אותה מאדמתנו, האקט ההרתעתי פה הוא אדיר מאין כמוהו.
אני מבקש מכולם לתמוך בהצעת החוק החשובה הזו. בסוף, אנחנו נוכל להבטיח הרתעה ברמה הטובה ביותר כאשר משפחתו תהיה כאות קין על המצח של שאר החמולה – שהם עכשיו חיים בסוריה, בלבנון, בכל מקום שבו החיים שלהם כנראה יהיו הרבה יותר "טובים", במירכאות.
נושא נוסף שרציתי לדבר עליו, ברשותך, אדוני היושב-ראש, הוא נושא הפרשייה שאני מנסה לחשוף. בתקופה האחרונה אני שומע כל מיני עיתונאים – איך לומר את זה בעדינות – עיתונאים בלירה, שמפקפקים בדבריי. אני אומר את זה בצורה הברורה ביותר. כל אותם אנשים שמפקפקים במה שאני אומר, ככל שתעלו על העץ יותר ויותר ויותר גבוה, הנפילה למטה תהיה כואבת. כל מה שאני אומר מגובה בהוכחות חד-משמעיות.
אני גם קורא מהבמה המכובדת הזו לבית המשפט המכובד להתיר את הפרשה הזו לפרסום. אין שום סיבה שעם ישראל ימודר, גם אם היא מאוד מביכה והיא מאוד קשה והיא מאוד פוגעת והיא מאוד מסוכנת. יש פה פגיעה אנושה בפומביות הדיון ובזכות הציבור לדעת. חייבים לדעת לפתור את הבעיות כדי להתמודד איתן, כי אדוני היושב-ראש, עד 6 באוקטובר טאטאנו מתחת לשטיח, עד שהשטיח כבר הסתיר לנו את האופק, לא ידענו לאן אנחנו הולכים. עכשיו אני אומר, גם אם הפצע הוא מאוד כואב והוא מאוד קשה, מטפלים בו כדי למנוע נמק ואז כריתה של היד.
אדוני היושב-ראש, אני מודה לך על הזמן, אני מודה לכולם על ההקשבה.
מילה אחרונה לאזרחי מדינת ישראל. יש לא מעט ערוצים שעובדים בלהרעיל את הלב של העם הזה: מה חושבים החיילים בח'אן יונס? בשביל מי הם נלחמים? האמינו לי שהחיילים הללו יודעים מצוין למי הם נלחמים רק בגלל שהם מנותקים מאותה תקשורת ארסית שזורה דה-מורליזציה וייאוש בלב של העם הזה.
אני רוצה לומר לכם, אני עוקב מקרוב. צבא הגנה לישראל שובר לחמאס את העצמות. תכף אנחנו מסיימים לכתר את ח'אן יונס, גומרים את הסיפור בח'אן יונס, מאות מחבלים הרוגים. כמובן שהם לא נלחמים, רובם פוחדים ובורחים, כמו היום של 7 באוקטובר, אין הבדל. חוואפין תמיד נשארים חוואפין.
ואני רוצה לומר לעם ישראל שיש לנו צבא חזק, צבא מצוין, שמתמרן לעומק, בהצלחה רבה, בתחכום, ביצירתיות, שופך המון דם של מחבלים. ולכן, חבריי, אחיי אזרחי מדינת ישראל ואזרחיות מדינת ישראל, הרימו ראש. אנחנו מנצחים, ועזה תהיה גלעד לכל מי שחושב דורות קדימה לבוא ולהרוג יהודים. זה יהיה הסוף של כולכם – הרס, דמעות, אש, עופרת ודם, זה מה שאתם צריכים לקבל. עם ישראל חי.
912 מילים של אלמוג כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.