הצעת חוק לצמצום משרדי ממשלה ולהעברת תקציבם למאמץ המלחמתי (הוראת שעה – חרבות ברזל), התשפ"ד–2023

אדוני היושב בראש, חבריי השרים וחברי הכנסת, אני בא לכאן עכשיו ממפגש עם שלושה בני משפחות של חטופים. היה חשוב לי לבוא. השר אופיר סופר הציע לי שחבל שאני אבוא – הוא יעלה דקה ויענה – אבל כן היה חשוב לי לבוא, לבקש בקשה, לשתף אתכם בתחושה או בחוויה, ואני כמובן אתייחס אחר כך גם להצעת החוק.

מה שהביא את סנוואר, אותו איש מתועב על כולנו, לעסקת שחרור החטופים הקודמת היו שני דברים, בעיקר: פעם אחת – הוא פגש חברה ישראלית מאוד מלוכדת, מאוד מאוחדת, מאוד נחושה. איזה ביטוי יפה – "דף לא יכניסו בינינו", נכון? ביטוי שלא הכרתי אותו קודם. הוא פגש צה"ל מאוד אגרסיבי, מאוד נחוש, מאוד חזק, וזה צרב אצלו תודעה שהוא במצוקה קשה, ובאותו רגע הוא רצה להרים את הראש מעל המים, לקחת איזושהי נשימה, וזה הביא אותנו להצליח לשחרר, ברוך השם, מספרים גדולים של חטופים ולהחזיר אותם הביתה, נשים וילדים, בראייתי, במחירים סבירים. אני חושב שהייתה עסקה – ואני שמח, בדיעבד. עשינו את זה כידוע עם הרבה מאוד כאבי בטן כשהצבענו בעדה. חזרנו להילחם, וצה"ל עבד, עובד וימשיך לעבוד חזק מאוד.

אפשר להמשיל את זה – היושב-ראש, אולי תעשה לי קצת שקט, אני חושב שהנושא חשוב. סליחה.

אפשר להמשיל את זה לשחיין – סימון, אתה ודאי יודע לעזור לנו במשל – שרוצה לעשות בריכה מקצה לקצה בצלילה, וכשהוא מתקרב לדופן של הבריכה הוא מרגיש שכבר אין לו אוויר, אבל הוא אומר לעצמו: עוד שתיים, שלוש תנועות ואני בקצה. אז הוא מרכז את המאמץ הזה לקראת הסוף ומצליח. מה היה קורה, סימון – –

שנייה רם. – – אם מישהו היה בא ומרחיק לו את הדופן באיזה 20, 30 מטרים? באותו רגע הוא היה מרים את הראש ולוקח נשימה. הוא לא היה אומר לעצמו: רגע, אני עושה עוד שתיים, שלוש תנועות, הרי אני יכול לעשות את התנועות האלה. לא. אם אני נותן את ריכוז המאמץ הזה ומשלים את המשימה ומגיע לקצה, אז אני מתאמץ. אם מישהו לקח לי, משך לי את הקצה, אז אני עכשיו מחפש איך להרים את הראש ולקחת איזו שאיפה אחת של אוויר.

אני חושב, אני גם קורא את החומרים: סנוואר, באיזשהו מקום – אנחנו הרי לא במלחמה סימטרית. אנחנו רוצים לנצח; הוא בסך הכול צריך לשרוד. פחות אכפת לו כמה הרוגים, פחות אכפת לו כמה נזק, פחות אכפת לו מיליון וחצי פליטים עקורים שחיים בבוץ בגלל הסבל שהוא גורם להם. הוא צריך לשרוד, ובחוויה שלו היום כשהוא יושב בבונקר שלו וצופה בטלוויזיה הישראלית, הוא אומר לעצמו: או-טו-טו אני מגיע לדופן. החברה הישראלית חוזרת לריב, מתפרקת. כל הקריאות: עכשיו, עכשיו, בכל מחיר לעצור את המלחמה, צה"ל מרדד כוחות, משחרר מילואים – עוד קצת, עוד כמה נשימות ואני מנצח, אני שורד. הדרך היחידה להגדיל את הסיכוי שנצליח להביא אותו לרצות להרים רגע את הראש למעלה ולהחזיר לנו את החטופים הביתה היא אם הוא ירגיש שאנחנו מושכים לו את הדופן; שזה לא ככה. אנחנו נחושים, אנחנו ממשיכים, אנחנו הולכים עד הסוף, אנחנו מלוכדים, מאוחדים עם המטרה המשותפת, ואין לו סיכוי, אין לו סיכוי. ואז הוא יחפש עכשיו להרים את הראש מעל המים.

זאת הבקשה, שלא לומר ההפצרה שלי אל הבית הזה – שאני חושב שבסך הכול החזקנו מעמד לא רע בתקופה הראשונה של המלחמה, בלדעת איך לנהל את הוויכוחים כאן. זה ההייד פארק הישראלי, זה הלב הפועם של הדמוקרטיה. זה המקום שבו צריך לדון ולחלוק ולהתווכח, אבל בצורה מכובדת, עניינית, בעיקר אגרוף אחד – ששוב, יש בו אצבעות, גם באגרוף יש חמש אצבעות, וזה בסדר. אבל האגרוף יודע מתי להיסגר, מתי להדביק חזק חזק את הביחד. וזה הבסיס, זה הבסיס לצריבת התודעה אצל הנאצי הנוכל המנוול הזה, האכזרי, המניפולטור הזה, כדי להביא את החטופים.

עכשיו אנחנו לקראת תקציב. אנחנו נניח בקרוב את התקציב על שולחן הכנסת. והינה המקום להתנצל בפני הכנסת. בסוף בית המחוקקים הישראלי קבע בחוק-יסוד לוחות זמנים. כממשלה אנחנו לא עומדים בלוחות הזמנים האלה, ואני מתנצל, לוקח על זה אחריות.

בסוף, לגבש תקציב בזמן מלחמה שמצד אחד ייתן מענה לכל צורכי המלחמה בחזית – תגידו, אני שואל אתכם, באתי לפה, כיבדתי, ואתם מכירים אותי – – –

רק שנייה, רק שנייה, רק רגע. אתם מכירים אותי – – –

אם הייתם נותנים לי כמה דקות לסיים. הרי בשמחה אני מוכן להישאר כאן על הדוכן, ותשאלו ואני אענה. אין לי הרבה הזדמנויות להיות כאן.

אני שואל אתכם: האם אתם חושבים שסנוואר, שיושב עכשיו בבונקר וצופה בכם – ובציניות, בדמגוגיה, מתפרצים, צועקים, מפריעים – זה מחזק אצלו את התודעה שאנחנו חזקים ביחד עד הניצחון – –

– – וכדאי לו לשחרר את החטופים או שנמעך לו את הצורה? או שהוא מסתכל עליכם צורחים ככה עם הידיים, ואומר לעצמו: ואללה, החבר'ה האלה מפוררים את עצמם בידיים. אני אקשיח עמדות, הם לא יראו חטוף אחד חוזר בחיים.

תחשבו. אני שואל אתכם: האם מה שאתם עושים עכשיו מחזק את מדינת ישראל, מחזק את רוח העם, מחליש את סנוואר – –

– – מקרב את החזרת החטופים שכולם ניבטים אלינו כאן בתמונותיהם? אני ממש מבקש מכם, בואו – – –

אני פה. למה אתה צועק, גלעד?

למה אתה צועק? אז אני מסביר. הרי התחלתי להתנצל ולהסביר.

נעמה, אבל באתי ואמרתי: אני מפר חוק-יסוד. באתי רגע להסביר. תאמינו לי שאם סנוואר היה רוצה – – –

אני כל כך כואב את ההתנהגות שלכם, באמת.

באמת. אתם מרחיקים את היכולת להחזיר את החטופים הביתה. אתם – – –

באמת, בואו, בואו ביחד. למה? לא מבין.

במקום שסנוואר יסתכל עכשיו בטלוויזיה בבונקר שלו כשקר לו ורעב לו – –

– – ויראה אותנו אוהבים, מאוחדים, משלבים ידיים, מדברים, מנהלים שיח – –

– – ומבין שאין לו סיכוי, אין לו סיכוי, והוא מחזיר את החטופים – הוא רואה פה חוסר אחריות. באמת כואב לי, יוראי.

מה אתם צועקים?

די, די. די, תפסיקו לפגוע בחטופים ובסיכוי שלהם לחזור הביתה, תפסיקו לפגוע במשפחות, תפסיקו לחזק את סנוואר. באמת, יוראי, תפסיק לחזק את סנוואר. בואו נדבר מאחד.

גלעד, גלעד, אני באמת שואל אותך. גלעד, אני מכבד אותך.

גלעד, אני מכבד אותך. אני שואל אותך: כשסנוואר בבונקר פותח טלוויזיה, רואה אותך עומד, עושה ככה עם הידיים בצעקות, בפרצוף חמוץ, זה מחזק אותו או מחליש אותו? אני שואל באמת.

יש לי בקשה, אדוני המזכיר. יש לי בקשה, דרכך, ליושב-ראש הכנסת בשמי. תשימו כאן מראות בשני הצדדים – –

– – שחברי הכנסת יוכלו לראות את עצמם ויסתכלו איך סנוואר רואה אותם, והבעות הפנים שלהם – –

– – ויוכלו לחשוב רגע: האם סנוואר נחלש כתוצאה מזה?

האם צורבים לו בתודעה שאנחנו חזקים, מאוחדים, דבק, הולכים להשמיד לו את הצורה, וכדאי לו מהר להחזיר את כל החטופים הביתה? או שהוא מסתכל על זה ואומר לעצמו: חבר'ה, נסראללה צדק, קורי עכביש, החבר'ה האלה יאכלו אחד את השני לבד. אני רק צריך עוד טיפה מאמץ, עוד כמה נשימות בבונקר ואני מגיע לדופן של הבריכה ומנצח, ותשכחו מכל החטופים.

זה מצער אותי, זה מכאיב לי. וכיוון שאני מעריך אתכם, באמת, קואליציה-אופוזיציה, הרי אני יודע מה קורה פה מאחור.

אתה יודע מה, יש לי אולי עוד בקשה – שלערוץ הכנסת יהיו גם מצלמות בפרסה מאחור, ועם ישראל יראה וסנוואר יראה איך בפרסה מאחור אנחנו יושבים יחד על הכורסאות, אנחנו שותים קפה יחד, צוחקים יחד, מתחבקים יחד. שסנוואר יראה את התמונות האמיתיות, לא יראה מה עושים פה לצורכי פוליטיקה קטנה ובחירות, שבטלוויזיה הבייס יראה שאנחנו צועקים ונוכל להוציא איזה סרטון.

אני אומר מפה לסנוואר: אתה לא מכיר את החברה הישראלית. אתה יודע מה, אתה גם לא מכיר את הפוליטיקאים הישראלים, כי הם יושבים פה ועושים בכאילו לבייס שלהם.

אבל אנחנו מאוחדים, ואנחנו אוהבים, ואנחנו אגרוף אחד מלוכד, וגם כשאנחנו מתווכחים אנחנו עושים את זה בכבוד ובאהבה. אין לך סיכוי. אנחנו נמחץ אותך, אנחנו נמעך אותך, אנחנו נרסק אותך עד הסוף, ואתה תחזיר לנו את החטופים הכי מהר בשבילך ולטובתך. זאת האמת על החברה הישראלית, זאת האמת על עם ישראל. זאת האמת גם על הפוליטיקה הישראלית ב-99.9% ממנה. ואנחנו, בעזרת השם, ננצח.

לחוק הזה אנחנו מתנגדים. רציתי זמן להסביר, רציתי להתנצל על זה שאנחנו מתעכבים עם החוק כדי להביא תקציב טוב, אחראי, שנותן מענה לניצולים, למפונים, לכל הצרכים של המלחמה, לשיקום העוטף, לתושבי הצפון; עושה את זה באחריות פיסקלית מלאה, כי מסתכלים עלינו בשווקים הבין-לאומיים – –

– – ולכן זה לוקח קצת יותר זמן לנהל כלכלה במלחמה באחריות גדולה. אני מתנצל. אנחנו נביא את זה מהר. לחוק הזה אנחנו כמובן מתנגדים. תודה רבה.

חברים, באמת, "יחד ננצח" זאת לא סיסמה, זאת האמת. זה מוטל עלינו. עם ישראל מסתכל עלינו, אבל בעיקר המנוול, הרוצח השפל הזה מסתכל עלינו. תודה.