הצעת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (תיקון – שוויון בפני החוק ואיסור הפליה)

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מכובדיי השרים, לפני חצי שנה הצגתי כאן, מעל במת הכנסת, את הצעת החוק המבקשת לעגן את עקרון השוויון בפני החוק ואת איסור האפליה כעקרונות חוקתיים מפורשים בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

הימים ההם עמדו בסימן הוויכוח הציבורי הנוקב והמטלטל על הרפורמה המשפטית. אלה היו ימים של קרע נורא בחברה הישראלית. היום, בחלוף שישה חודשים, אני מציג פעם נוספת את הצעת החוק, והימים הם ימים של פצע נורא בחברה, בגופה ובנפשה, פצע שותת דם שנפער בנו ביום שמחת תורה וממשיך לתת בנו סימנים ב-117 הימים שחלפו מאז. מול הכאב והדאגה ניצבת בעוז ובגבורה החברה הישראלית, ואחד ממרכיבי החוסן הלאומי והחברתי הוא יכולתנו להתייצב יחד מול האתגרים הגדולים מתוך תחושת לכידות. על מה נשענת אותה הלכידות, אותה תחושה של שותפות וערבות הדדית? היא נשענת כמובן על שותפות הגורל ועל רגשי האחווה הטבעיים בין אדם לרעהו. היא נשענת גם על הזהות המשותפת ועל האתוס הלאומי.

אבל, חבריי וחברותיי, היא נשענת גם על יסוד נוסף: תודעה עמוקה שכל אחד ואחת מאיתנו נחשב ונספרת, שהמדינה הזו שייכת לכל אחד ואחת מאיתנו, שכולנו בעלי מניה שווה; שכל אזרח בישראל זכאי לצפות ליחס הוגן ושוויוני, להיות מוגן מפני אפליה והדרה. כל אלה הם חלק מהחוסן החברתי והלאומי שלנו. חברה שאינה מעמידה את עקרון השוויון בפני החוק כאחד מהערכים המכוננים שלה היא חברה המחלישה לא רק את חבריה אלא גם את עצמה. חברה שאינה מחנכת את דורות העתיד שלה שאין כל מקום לאפליה ולהדרה, פוגעת ביכולתו של היחיד לממש את מלוא הפוטנציאל הגלום בו, אבל גם את יכולתם של אזרחי המדינה לעמוד זה לצד זה, לשאת יחד את האלונקה בעת צרה ולפעול יחד לטובת מטרות נשגבות של בנייה, צמיחה והבטחת העתיד המשותף.

אירועי 7 באוקטובר והמלחמה הקשה רק חידדו את חשיבותו העליונה של ערך השוויון. כמה פעמים הזכרנו ב-117 הימים האחרונים כיצד בין המשפחות שהצטרפו למעגל השכול ישנן משפחות יהודיות, דרוזיות ובדואיות; כמה פעמים דיברנו על כך שבין החטופים נמצאים אזרחים ישראלים יהודים ואזרחים ישראלים ערבים; כמה כתבות שודרו על התגייסותם של הצוותים הרפואיים בבתי החולים להצלת חיי אדם, כאשר רופאות יהודיות ומוסלמיות ואחים דוברי עברית וערבית עובדים יחד; כמה פעמים ציינו לטובה איך האירועים הקשים של ימי שומר חומות בתוך הערים הישראליות לא חזרו על עצמם. מדוע עלינו לדבר על השוויון רק לאחר מות ולא לפני מות?

אירועי 7 באוקטובר ומלחמת עזה צריכים לסרטט מחדש את תווי פניה של החברה הישראלית, וכך אכן יקרה. חלק מסרטוט התווים הזה צריך לכלול את חיזוק ערך השוויון וההתייצבות המשותפת של כולנו נגד גילויי אפליה והדרה. האפליה וחוסר השוויון פוגעים בראש ובראשונה ובעוצמה יתרה ביחידים המשתייכים לקבוצות וקהילות מיעוט. עם זאת, חובה עלינו להכיר ברוחב הפגיעה של תופעת האפליה ובעובדה שהיא אינה פוסחת מעל ראשיהם של מרבית אזרחי ישראל בשלב זה או אחר של חייהם. מחצית מהציבור הישראלי – הנשים הישראליות – חשופות לאפליה בתחומים רבים; מיליון וחצי אזרחים ותיקים נחשפים לאפליה מחמת גיל מדי יום; קרוב למיליון ישראלים עם מוגבלויות פוגשים באפליה ובחוסר השוויון בכל תחנה במסע חייהם; שני מיליון אזרחים ערבים ודרוזים חשים, בצדק, שמדינתם אינה נוהגת בהם שוויון; תושבי הפריפריה סובלים מחוסר שוויון בנגישות של שירותים וטובין ציבוריים.

המסע אל עבר השוויון בפני החוק ואל עבר ביעור נגע האפליה הוא מסע של כולנו – מסע אל עבר חברה הוגנת וצודקת יותר, אל עבר חברה חזקה, סולידרית ובריאה יותר. עיגונם של הזכות לשוויון ושל איסור האפליה בחוקי-היסוד נדון בבית הזה פעמים רבות. דחייתן של כל ההצעות בעבר מצערת מאוד. האם הפעם, אדוני שר המשפטים, נשכיל לפעול אחרת? פעם אחר פעם העמסנו על עקרונות היסוד הבסיסיים האלו את הוויכוחים הנוקבים על מערכת היחסים בין בית המשפט לכנסת. פעמים רבות הדבר נעשה באופן לא ענייני, כדי להסתיר את הנסיגה במעמדו של עקרון השוויון ואת הרצון של חלק מיושבי הבית הזה לבסס ניגוד תמוה בין ההגדרה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי לבין עקרונות היסוד הדמוקרטיים שלה, ובראשם עקרון השוויון.

אמור לי, אדוני שר המשפטים, האם הצעת החוק שלפנינו אינה ביטוי מובהק של ערכי הציונות כפי שהם מופיעים במגילת העצמאות? האם האמונה בעקרון השוויון לא משקפת את יהדותה של המדינה לא פחות מאשר את אופייה הדמוקרטי? הרי אלפי שנים לפני לידתו של השיח המודרני על זכויות האדם הציגה המסורת שלנו, המסורת היהודית, בבהירות את אבן הפינה לבנייתה של חברה צודקת – רעיון השוויון בפני החוק, ממשל כבשת הרש של נתן הנביא, דרך תוכחת אליהו לאחאב אחרי פשע כרם נבות, ועד למשנה המפורסמת שמלמדת אותנו: "לפיכך נברא אדם יחידי" – בין השאר מפני שלום הבריות – "שלא יאמר אדם לחברו: אבא גדול מאביך". הקול הזה של המסורת היהודית מצא את ביטויו לכל אורכה ורוחבה של ההגות הציונית.

לפני חצי שנה הזכרתי בנאומי את דבריו של בנימין זאב הרצל ואת דבריהם של בן-גוריון והרב אבא הילל סילבר; היום אבקש להזכיר את דבריו של זאב ז'בוטינסקי, שפתח את חזון בית"ר – שמעו נא, חבריי מסיעת הליכוד – שפתח את חזון בית"ר למדינה היהודית במילים: בני האדם הם בני חורין ושווים זה לזה. בנאום שנשא במכון הממלכתי בוורשה קבע ז'בוטינסקי נחרצות: מדינה שאין בה שוויון נידונה לכליה. במצע ההסתדרות הציונית הרוויזיוניסטית הוא כתב את המילים המהדהדות הבאות: "גם לאחר יצירת הרוב העברי יישאר תמיד בארץ ציבור ערבי גדול. ואם לחלק הזה של תושבי הארץ יבואו בזמן מן הזמנים ימים רעים, אז כל הארץ תישא בעול הסבל. מצבם האיתן של הערבים במובן הפוליטי, הכלכלי והתרבותי יישאר לפיכך לנצח-נצחים התנאי העיקרי למצבה הבריא והאיתן של ארץ ישראל כולה. שוויון זכויות גמור של שני הגזעים, של שתי הלשונות ושל כל הדתות ישרור במדינה העברית העתידה".

30 שנים עברו מאז חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו בתקופת ממשלת הליכוד בראשותו של ראש הממשלה יצחק שמיר, זכרו לברכה, וטרם הונחה אבן הראשה של קשת זכויות האדם – זכות האזרחים לשוויון מלא בפני החוק. הנחתה של אבן הראשה הזו ממתינה לנו, ואי-אפשר פעם אחר פעם לומר: קודם נטפל בחוק-יסוד: החקיקה, ורק אז נוסיף מילה לרשימת זכויות היסוד החקוקות.

חבריי וחברותיי, הבה נתעלה לגודל השעה. הבה נציב לנגד עינינו את חייל המילואים שאינו מתקבל לעבודה רק בשל שם משפחתו או המבטא שבו הוא מדבר; את אותה ישראלית שאינה יכולה להינשא במדינתה; את האזרח הצעיר שחש מאוים רק בשל זהותו המינית; את האזרחית שאינה מקבלת שירות נאות במשרד ממשלתי רק בשל העובדה שהיא הגיעה עם כיסוי ראש. הבה נהיה מתלמידי ז'בוטינסקי ובן-גוריון. הבה נעניק לעקרון השוויון בפני החוק את הבכורה הראויה לו, את הבכורה הראויה להיותנו מדינה יהודית ודמוקרטית. תודה.

כמה זמן יש לי?

השר לוין, השר לוין, אתה פתחת את הדברים שלך בזה שאתה נדהם. אני לא נדהם. אני לא נדהם מזה שאתה נדהם, כי אתה תמיד עולה לכאן ואומר: אני נדהם. אתה נדהם שהאופוזיציה עומדת על זכותה לתפקד כאופוזיציה. אתה נדהם שבבית הזה יש אנשים שמאמינים שזה בסדר לחבק משפחות של חללים דרוזים אחרי מותם, אבל עדיף גם לחשוב על שוויון הזכויות לאזרחיה הלא-יהודים של מדינת ישראל לפני שהם נופלים בשדה הקרב.

אתה יודע, השר לוין, האזנתי בקשב לדבריך. אני תמיד עושה זאת, אבל הפעם האזנתי בקשב, אתה יודע למה? רציתי לראות אם פעם אחת בתשובה שלך על הצעת חוק השוויון תזכיר את המילה שוויון. פעם אחת, פעם אחת לא אמרת את המילה שוויון. לא אמרת: אנחנו מאמינים בערך השוויון, אבל רוצים להמתין לחוק-יסוד: החקיקה; אנחנו מאמינים בערך השוויון, אבל נעשה את זה במסגרת התקנת חוקה. פעם אחת מי שמדבר גבוהה על היותו תלמידו של זאב ז'בוטינסקי לא מסוגל לומר את המילה שוויון, שמופיעה במגילת העצמאות כאבן הראשה של המשטר החוקתי שלנו.

ואתה, יריב לוין, מדבר איתנו על אחדות? מה אתה חושב, שלא הקשבנו לחמש הדקות הראשונות של התשובה שלך? אתה תלמד אותנו אחדות ורעות ונשיאה משותפת באלונקה? מה עשית כאן לפני רגע על הבמה, אם לא לחזור לדרך הסוררת שלך – לעורר מדנים בין רשויות השלטון ובין שני חלקיו של הבית הזה? ולא רק אתה. אתה תאמר לנו, תטיף לנו מוסר, לאופוזיציה, אחרי שראש הממשלה שלך חידש במלוא העוצמה את מכונת הרעל? אחרי מה שאתם עושים בתקציב המדינה? אחרי ההשתוללות של הכהניסטים שהכנסתם לתוך הממשלה שלך? אנחנו מקדמים רפורמות שנויות במחלוקת בזמן לחימה? מה אתם עושים? איך אתה מעז, כאיש הרשות המבצעת, להטיף לנו מוסר? הרי לא החזקתם מעמד שבועיים בשמירה על האחדות ועל תחושת היחד, וחזרתם לסורכם.

טול קורה מבין עיניך. שר משפטים במדינה יהודית ודמוקרטית שלא מסוגל להוציא מהפה שלו את המילה שוויון במענה להצעת חוק שעוסקת בשוויון. כפי שאמרתי לך לפני חצי שנה, תתבייש לך. אבדה לך דרכך.