קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
היושב-ראש, חברי הכנסת, שלשום קראנו פה עדויות של חטופים ששוחררו או של קרובי חטופים המצפים בכאב ודאגה לשובם. מבחינתי הייתה זו חובה מוסרית, אבל זו תובעת מאיתנו לזכור שמעבר לגדר ולהרי החושך, בעזה, חווים למעלה משני מיליון בני אדם קטסטרופה מתמשכת של הרג המוני יום-יומי, חורבן, גירוש, הרעבה והצמאה, השפלה ועינויי גוף ונפש קשים. חשוב להדגיש שבין משפחות החטופים, הנופלים והנרצחים בקרבנו יש לא מעט השותפים להשקפתי זו, ובהם חברי יעקב גודו, שיושב פה ונתן לי את הכבוד, שבנו נרצח בכיסופים בבוקר 8 באוקטובר לאחר 25 שעות של המתנה לחילוץ בממ"ד.
הפילוסוף אלבר ממי כתב שאחד האמצעים של הכובש להצדיק את פשעיו נגד הנכבש הוא בדה-הומניזציה ואף דמוניזציה שלו – הצגת הנכבש, או כל קבוצה מדוכאת, כראוי לגורלו המר מפאת היותו מפלצת או לא ממש אדם. כך מצדיקים הימין הכהנאי ושותפיו את הקטל וההרס בעזה – עושים להם רציונליזציה ומנרמלים אותם. לא יעזרו השקרים ולא תעזור הדמוניזציה. רובם המוחלט של תושבי עזה, כמו בכל מקום בעולם, הם אנשים חפים מפשע שכל רצונם לחיות חיים נורמליים. לאלו מגיע להישמע גם כאן, בבית הזה, שבו ישנם כאלה החוגגים על דמם וקוראים להשמדתם. רבאב מחמוד נאפז אל-עאיידי מרפיח, בת חמש, נהרגה בהפצצה. כך העיד אביה: חילצנו מהבניין 11 פצועים והרבה גופות. רק למוחרת הצלחנו לחלץ את הגופות של המשפחה שלי – אשתי, הילדים, ההורים והאחים שלי. הגופות היו מבותרות.
ג'נא קדיח, בת 14 מחאן יונס, מתה ברעב. עדות שנמסרה מקרובת משפחתה לעיתון הארץ אומרת כך: הילדה רזתה הרבה מאז תחילת המלחמה. מדובר היה גם בילדה עם בעיות בריאותיות, ולא היה אפשר לעזור לה. מסביב לבית הספר יש טנקים של הצבא ואין אפשרות לצאת החוצה. לא הייתה דרך להשיג את האוכל של ג'נא. היא רק שתתה מים, וגם הם לא היו נקיים. בסוף הגוף שלה נכנע לרעב. שלושה ימים היא גססה, הייתה כמו אבן, הפסיקה להגיב וכבר לא נשמה טוב, עד שמתה. אני מפחדת שגם הילדים שלי ימותו מרעב כמוה.
נידאא מהעיר עזה, שעכשיו נמצאת ברפיח: כתבתי לאחותי מדיר אל-בלח כמה פעמים, היא לא ענתה. ידעתי שקרה משהו. אני לא יודעת אם קברו אותה, לא יודעת מה עם ילדיה. חלק מהילדים נקברים בקרב אזרחים ללא שמות.
לכן כתבתי את שמותיהם של ילדיה – –
– – על הזרוע ועל השוק. אם יקרה להם משהו וגם אנחנו נמות, לפחות יזהו אותם לפני קבורה.
אלהאם, בת 38 מהעיר עזה, עכשיו ברפיח: גם כשיש קצת אורז, למשל, אין מספיק מים נקיים כדי לבשל אותו. הפעם האחרונה שהכנתי אורז הייתה לפני שלושה שבועות בערך, וכל אחד מהילדים אכל ארבע כפות. הילדים שלי שכחו איזה טעם יש לחלב, לבשר, לעוף.
בכל יום הם יוצאים עם בעלי לחפש אוכל, להביא כמה חבילות של עוגיות וחלבה, כי זה מה שמחלקים. האחיין שלי בן ארבעה חודשים.
אימא שלו חסרת אונים. עד לפני המלחמה הוא ינק וגם קיבל תמ"ל; עכשיו היא לא מצליחה להשיג את התמ"ל בכלל, ובגלל שהיא בעצמה לא שותה ולא אוכלת מספיק, כי אין מספיק מים ואין אוכל, הגוף שלה הפסיק לייצר חלב, אז התינוק רעב.
אולי אין בכוחי להאיר את הרי החושך שבעזה במובן של מתן תקווה לתושביה, אבל המינימום שביכולתי ומחובתי לעשות הוא להאיר אותם במובן של חשיפת המתרחש שם, מתוך תקווה שניתן יהיה לקדם בכך מזור לאסונם, שהוא גם אסוננו, ולהוביל לפתרון של שלום צודק ללא כיבוש, ללא מצור, ללא אלימות.
542 מילים של עופר כסיף. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.