תודה, אדוני היושב-ראש. אני אקדים ואברך, ברשותך וברשות חברי הכנסת, את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. מה שפעם היה מובן מאליו – לחזק ביקור מדיני מהסוג הזה, ביקור מדיני חשוב כזה – זוכה כאן לגיבוי של האופוזיציה בתופעות הכי נלוזות.
חבר הכנסת לוי, כמובן שאפשר להעביר ביקורת, זה בסדר גמור. אפשר לעשות את זה גם באנגלית – אין שום בעיה עם זה. אבל לבזות ראש ממשלה בצורה הזאת – מה המניע? אני שואל אותך במלוא הכנות, ואני שואל פה את הצופים בנו: מה מניע את אזרחי ישראל לבוא לחוץ לארץ? מה מניע סופרים כמו דויד גרוסמן לשלוח מכתב לביידן? אלו נקראים אנשי רוח, אדוני היושב-ראש – לשלוח מכתב לנשיא ביידן, ולומר לו לא להיפגש עם ראש ממשלה. והכי אירוני, למה? מכיוון שהוא דיקטטור, מכיוון שפה יש דיקטטורה.
אלה האנשים שמפגינים פה תחת כל עץ רענן. לא רק מפגינים – הם עוד עושים צעדים הרבה מעבר להפגנות וקוראים לסרבנות ולפגיעות כלכליות, וקוראים – את כל הרשימה הארוכה הזאת הם עושים. והם אומרים: אל תיפגש עם ראש ממשלת ישראל כי פה יש דיקטטורה. חוץ מהאבסורד הנוראי, יש פה תופעה של שורפי אסמים, מיקי לוי.
שמעתי. אמרתי, אפשר לבקר. זכותך לבקר, גם באנגלית. אבל לשרוף אסם אחרי אסם, לקרוא לנזקים מדיניים למדינת ישראל, לקרוא למשקיעים לא להשקיע.
הערכת יחסים עם מדינת ישראל – הם ממשיכים את דרכו של אהוד אולמרט – לקרוא לבריטניה ולארצות הברית להעריך מחדש את היחסים עם מדינת ישראל. לאן הגעתם?
אז אני שוב חוזר ומחזק מכאן את ראש הממשלה. והנושאים הם מאוד מאוד רציניים, הנושאים שיעלו עם הנשיא ביידן. תאמין לי, אדוני היושב-ראש, האחרון שבהם יהיה הנושא אם ימונו פה שופטים בדרך כזו או אחרת, להפך. אם יש אירוניה באירוע הזה היא שאנחנו, ברפורמה שאנחנו מנסים לקדם, הרי אנחנו מתקרבים לשיטות המשטר הדמוקרטיות, הליברליות – באמת מתקרבים לשיטות שבהן גורמים נבחרים בוחרים שופטים, ולא שופטים ממנים את עצמם. ברכות וחיזוק לראש הממשלה בשליחות החשובה שלו בשם כולנו, גם בשם האופוזיציה.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מציג כאן את התיקון – למעשה את הצעת החוק של שחרור על תנאי ממאסר, לקריאה שנייה ושלישית. בעצם, מה שאנחנו רוצים לעשות כאן זו הארכה של הוראת שעה, שכבר קרתה בעבר, קיימת בחוק בעבר ואף הייתה בהארכה נוספת בעקבות הקורונה. תכליתה היא שהיחידה תעסוק במה שעושה ועדת השחרורים. למעשה, דיון בשחרור מוקדם שמתבצע על ידי ועדת השחרורים ימשיך להתבצע, לפי הוראת השעה שעליה אנחנו הולכים להצביע, על ידי אותה יחידה שהוקמה, במקום הסמכות שהייתה בחוק המקורי לנציב שירות בתי הסוהר לדון במקרים כאלו, של מאסר של שלושה חודשים עד שישה חודשים. מעכשיו, מאסר של שלושה חודשים עד 12 חודשים, למעשה, ימשיך להיות נידון, כמו בהוראת השעה הקודמת, על ידי אותה יחידה. אני אציין שמכיוון שהממשלה ביקשה להאריך, לדון עדיין במנגנון הזה, אנחנו גם עושים את זה בהארכה רק של הוראת השעה, לשנה וחודשים, ולא עושים את זה באופן קבוע.
אציין עוד, לסיום, שהדיונים הללו – כלומר, תהיה כוכבית אחת או החרגה אחת: אסירים שנגזרו עליהם שישה חודשי מאסר ומעלה או כאלו שנדרשות לגביהם חוות דעת מיוחדות, ימשיכו לבוא בפני ועדת השחרורים, ולא בפני אותה יחידה למאסרים קצרים שבה אנחנו דנים.
הנתונים שהוצגו בפני הוועדה שלנו הם שההסדר משיג את תכליתו. העבודה הזאת של היחידה למאסרים קצרים היא יעילה יותר. כידוע לכם, לא כל אסיר זכאי לשחרור מוקדם, והכול נבחן באופן פרטני. כמו שאמרתי, הממשלה ביקשה שנעשה את זה רק בהוראת שעה, ולכן אני מבקש שנאשר לא להפוך את ההסדר הזה להוראת קבע, אלא להאריך את הוראת השעה בשנה וחודשיים, עד יום י"ד בכסלו תשפ"ה, 15 בדצמבר 2024.
הוועדה כמובן תעקוב אחרי יישום הוראות החוק ביחס לנפגעי עבירה – לא ציינתי את זה קודם – שהחוק מקנה להם את הזכות למסור עמדה לגבי השחרור המוקדם של אסיר. זה יקרה גם לגבי אותה יחידה למאסרים קצרים.
אז אנחנו, כאמור, ממשיכים פה את הוראת השעה שהייתה קיימת, והוועדה תמשיך לעקוב אחרי זה. תודה רבה. גמר חתימה טובה, אדוני היושב-ראש.
חברי הכנסת, אני מבקש מאוד לדחות את ההסתייגויות.
אני אומר לך, אתה פשוט כבר התרגלת, וזה בסדר, אתה צודק. גם בדברים ענייניים שאנחנו מביאים לפעמים היחס הוא לא ענייני. אז אנחנו – אני מבקש יחס ענייני, מירב.
סופר-ענייניים.
כולל מיצגים אומנותיים – –
– – על בתי כלא בעולם. מיצגים אומנותיים.
תודה, תודה.
קשורים, קשורים. כשמגבים ולא מגינים, זה קשור. אתה נבחר ציבור. כשמגבים ולא מגינים, מיקי לוי, זה קשור ועוד איך.
חברת הכנסת בן ארי, אני מגיב לך כיוון שאת הטפות המוסר ממי שכיהן כיועצו של ערפאת אני לא מקפיד לקבל. אם היה רוצח ילדים בדור האחרון זה היה יאסר ערפאת. אני פחות מתרגש. אני רוצה לומר באופן אישי – – –
אני עונה לך.
אני משיב לך עכשיו.
משיב לך על חתימתי.
משיב לך על חתימתי, מירב בן ארי. הדבר העיקרי באירוע הזה שהיה צריך לזעזע אותך מאוד הוא קו שעבר – שאני הרבה שנים נגדו; הוא באמת לא תלוי, כמו שאת אמרת, בין יהודי לערבי – והוא העובדה שההודאה, פסק הדין הזה – ואני מציע לך לקרוא גם את פסק הדין של המחוזי וגם את פסק הדין של העליון.
תגלי שם – רגע. תגלי שם את הדבר – – –
קראנו. אז אני אומר לך – – –
אני לא נכנס איתך לאירוע עצמו. בסדר.
אז אני מתעלם כרגע, כיוון שזה נושא מאוד חשוב ורגיש. אני בכלל לא עוסק לא במקרה עצמו ולא באירוע. זה לא הנושא. מבחינתי זה לא הנושא. לא בגינו חתמתי. אני חתמתי באותו הקשר שבגינו הגן בנחרצות עו"ד אביגדור פלדמן בתיק הזה על דבר אחד, שהוא בעיניי קו אדום שצריך להיות משותף לשנינו, והוא שלא יהיה פסק דין – ופסק הדין הזה הוא קלון למדינת ישראל, כיוון שזה פסק דין שהתבסס אך ורק, אך ורק – לא היה בדל ראיה אחת בתיק. לא היה בדל ראיה.
אחד לא.
אחד לא. רגע, שנייה.
הדבר הנוסף – בצדק, כמו שאמר – – –
כמו שאמר ד"ר בועז סנג'רו, בצדק, בית המשפט העליון הקפיד לטשטש את עליבות אותם דברים נוספים, אבל אני לא נכנס איתך לזה בכלל. הדבר הזה שהחליטו, בניגוד לפסק הדין של ברק שהזכרת, בניגוד למושג "פצצה מתקתקת", כיוון שלא היה מדובר בפצצה מתקתקת – כולם יודעים את זה, אגב, שלא היה מדובר בפצצה מתקתקת. אגב, גם נציגי העותרים אמרו: לא הייתה פצצה מתקתקת. את יודעת מה זה פצצה מתקתקת? פצצה מתקתקת היא שמענים מישהו – הינה, יושב לידך סגן ראש המוסד. הכול מערכות ביטחוניות, אתם אמורים להכיר את זה. פצצה מתקתקת זה שיושב לידך מישהו בחקירות שהוא בעצמו עכשיו יכול להמשיך להפעיל, הוא יודע מידע שיכול להציל מישהו. לא היה שום ספק במקרה הזה שזה לא קיים, ולו במיליגרם לא היה קיים. אז המציאו מושג חדש, חברת הכנסת בן ארי: זה נקרא "תשתית מתקתקת", לא "פצצה מתקתקת", כי זאת לא הייתה פצצה מתקתקת. וככה עברו – לצערי, אני אומר, זה שירות הביטחון שלנו, זאת המשטרה שלנו, של מדינת ישראל – עברו את הקו האדום הזה של לא להכריע, לא לקבוע פסק דין רק על בסיס הודאה בעינויים.
עכשיו, יותר מזה אני אומר לך, הרי היה עוד קטין שם. אני מזכיר לך, אולי את היית – אני לא זוכר אם היית חברת כנסת אז או לא, אבל היה עוד קטין באירוע הזה, אדוני יושב-ראש הקואליציה. אני זוכר את ההורים שבאו לשרת המשפטים הקודמת שקד ואמרו לה: מענים את הילד שלנו. מדובר על קטין, מירב. עינו קטין. טוב, היא שלחה את רז נזרי. רז נזרי הלך לשב"כ, חזר, אמר: לא מענים אותו. אני זוכר את נפתלי בנט, כמדומני הוא היה שר החינוך, ששאל את כולנו – גם אותך, מירב בן ארי: למי את מאמינה, לאיילת שקד או לאיתמר בן גביר? הרבה מאוד אזרחים נטו לומר: אנחנו מאמינים לאיילת שקד, שמאמינה לרז נזרי, שמאמין לאנשים שאמרו שלא היו עינויים. אני מזמין אותך לקרוא את פסק הדין של השופטת ברמלה, או בלוד, כמדומני. או-הו, איזה עינויים היו. את יודעת מתי הפסיקו אותם? כשהוא ניסה להתאבד. זה הקטין המעורב.
אז סיפרו לנו שאין עינויים. לא רק שהיו עינויים – הייתה הודאה. אביגדור פלדמן, בצדק, נלחם נגד הקו האדום הזה שלנו כחברה, שיהיה בית משפט שיסכים לקבל משהו אחרי הודאה בעינויים. ואת יודעת, אם קראת את פסק הדין, את יודעת שביטלו הרי את כל ההודאות שנגבו. בהתחלה ביטלו אותן. אחרי זה אמרו: טוב, אבל עברו 36 שעות. אני לא ממליץ לך, מקווה מאוד שלא תעברי אף פעם מאית מהעינויים האלה, ואני יכול להבטיח לך שגם אחרי 36 שעות לא תשכחי אותם. לעולם לא תשכחי אותם. ולכן נעשו שם 1,001 טריקים.
ואני אומר לך בלי קשר ליהודי או ערבי – שנייה – גם בלי קשר למקרה בכלל: החתימה שלי הייתה על הדבר הזה. לא יעלה על הדעת שבמדינה שלנו, אחרי עינויים חמורים – אגב, אלרון גם מתאר אותם כחמורים ביותר – יסכימו להכריע פסק דין – – –
אני אומר שוב, אין דבר כזה. אין דבר כזה.
אין דבר כזה. את יודעת למה? כי היה פסק דין של אהרן ברק – – –
לא, לא.
לא.
אבל בפסיקה נאמר – – –
אבל מירב, עניתי לך למה. ניסיתי להסביר לך.
רגע, אבל אני לא מתייחס לזה בכלל.
אבל זו לא הנקודה, זו לא הנקודה בכלל.
לא. תדעי לך – – –
אז אני אומר גם לאופיר, אז אני אומר גם לאופיר. אני רוצה לסיים, אדוני היושב-ראש.
מירב, אבל לא נכנסנו למקרה הזה בכלל, ואני מתנער מכל רצח של כל אדם.
רגע, עוד משפט אחרון. משפט אחרון. אני מסיים.
אני רוצה לומר גם לאופיר כץ, אני אומר גם ליושב-ראש הקואליציה, אני רוצה לומר לך, אופיר כץ: תשמע, בחברה תמיד יש שוליים. יש שוליים. יש רוצחים, יש שוליים, ואנחנו ככנסת צריכים להתמודד עם זה. ברור.
בסדר. מודה לך.
הכול בסדר. אז יש שוליים, אז גם איתי צריך להתמודד. צריך להתמודד עם שוליים.
אבל הדבר היותר-חשוב שחברי כנסת צריכים לעשות זה לא בשוליים אלא בלב. מה זה הלב? הלב זה מערכות אכיפת החוק. להן יש סמכות, להן אנחנו כציבור נותנים סמכות לשלול זכויות, בצדק. אנחנו לא רוצים – אם אדם פגע במישהו, לוקחים זכויות: לשלול מהאדם, להכניס אותו לכלא. אם במערכות הללו אפשר – בניגוד למוסר האנושי, אגב, בניגוד למסורת שלנו ביהדות ובניגוד לחוק ובניגוד לפסיקת בג"ץ – לקחת אדם, לענות אותו, ורק על בסיס הודאה בעינויים להכריע – זה המרכז, זה הצנטרום של הצנטרום, זה המערכות שלנו, מערכות המשפט. זה לא בשוליים. יש אדם, רוצח רע ככל שיהיה, וצריך מכל רוצח להתנער ולהתנגד – אם זה קורה, זה קו אדום שאנחנו צריכים להתנגד. זאת הסיבה העיקרית – –
– – שבגינה חתמתי, ואני חושב שגם את היית צריכה להצטרף לסיבה הזאת, מירב.
1,672 מילים של עמית הלוי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.