ציון יום ז'בוטינסקי

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ראשי מכון ז'בוטינסקי, משפחתו, מוקירי זכרו, "גוסס ואינו מת. הולך לאבדון ואינו אובד" – כך תיאר את מצבו של העם היהודי זאב ז'בוטינסקי, מגדולי המנהיגים הציוניים ואחד מהאבות המייסדים של מדינת ישראל והאומה היהודית בעת החדשה.

חברי הכנסת, תכונת יסוד של מנהיג היא לדעת לזהות בעיה ולפרוס דרכים אמיצות ובלתי שגרתיות לפתרונה. "קשה זה אומר אפשרי", אמר בהשראתו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, שבו ראה נביא, "בחיר הגורל", כדברי ז'בוטינסקי. במרכז השקפתו, שבלעדיה אין קיום לימין הישראלי – אין לו קיום – שלמותה הטריטוריאלית של ארץ ישראל: "על אדמת ארץ ישראל נוצר – – – העם העברי"; "כל אשר עברי בקרבנו ניתן לנו על ידי ארץ ישראל"; "ישראל וארץ ישראל – חד הם".

ובכן, אדם לא יכול להגדיר עצמו ז'בוטינסקאי בלי לתמוך ברעיון שלמות הארץ. כל שאר רעיונותיו – והם רבים וחשובים לא פחות – אינם יכולים לעמוד בלי הרעיון המרכזי הזה. כלכלה חופשית, יזמות פרטית מול כלכלה סוציאליסטית ריכוזית, ליברליזם, זכויות נשים, המאבק למען העברית וסגנון הפעולה של נבחר ציבור, ההדר הבית"רי המפורסם – כולם חשובים ומהותיים, אבל ללא רעיון שלמות הארץ אין קיום לימין הישראלי.

אדוני היושב-ראש, אולי חברת הכנסת רייטן תוכל להקשיב קצת למשנתו של זאב ז'בוטינסקי, ההדר.

לרעיון המרכזי הזה התלווה ניסוח מדהים ועוצמתי, שעומד עד היום בבסיס תפיסת הביטחון הישראלית – – –

הרעיון המרכזי שעומד עד היום בבסיס תפיסת הביטחון הישראלית הוא "קיר הברזל" – מסמך מכונן, אקטואלי לשנת כתיבתו, 1923, והשנה נציין 100 שנים לפרסומו. הוא כותב בדיוק מצמית לימינו: הדרך היחידה להגיע להסכם עם הערבים היא קיר ברזל – כלומר כוח בארץ ישראל אשר שום השפעה ערבית לא תוכל לקעקע את יסודותיו. כל עוד ניכר בלב הערבים אפילו ניצוץ אחד של תקווה להיפטר מאיתנו, לא ימכרו תקווה זו לא תמורת דיבורים מתוקים ולא תמורת הבטחות שמנות.

הדברים האלה, אדוני היושב-ראש, נכתבים מתוך ההערכה לערבים היושבים בארץ ישראל – לא בהתנשאות, לא בבוז, לא בזלזול. יש לי יסוד סביר להניח שבעוד כמה דקות יעלו לכאן דוברי השמאל וידברו בערגה מלאכותית על ז'בוטינסקי הליברל, הדמוקרט.

ידברו על כך תוך כדי התעלמות – – –

כן, כן. שמענו אתכם. ידברו על כך תוך כדי התעלמות מופגנת מההסתה האיומה שהוא ספג מהשמאל, בעיקר בעשור האחרון לחייו, וביתר שאת כשערער על ההגמוניה במוסדות הלאומיים. זה קרה למרות שעוד לפני כל מנהיג או זרם אחר בציונות – –

– – זיקק את הגדרת הדמוקרטיה המודרנית ואמר: "הדרך היחידה ליצירת הנהגה היא המצווה הנאה והישנה של זכות בחירה כללית וישירה". ולמרות זאת, נפל בחלקו – המפוקפק, אדוני היושב-ראש – להיות המנהיג הציוני הראשון שסופג עלילות דם. זאת עובדה שאין להתכחש לה. רצח חיים ארלוזורוב, זכרו לברכה, שהתבצע על חוף ימה של תל אביב, בין המלונות הילטון וקרלטון היום, עלילת הדם השפלה הזאת מעל כולם: הרוויזיוניסטים רצחו את ארלוזורוב. תגידו את זה. אל תשאלו למה, אמרו אז ביישוב העברי. ומי האשם? חברת הכנסת בן ארי, מי אשם?

נכון. כמובן, "הפיהרר" זאב ז'בוטינסקי – כך הוא כונה בעיתונות שהדפיסו יריביו הפוליטיים, לא פחות. ההשוואות האיומות, אם כן, לרייך השלישי מגונות אז ומגונות היום מכל צדדיה של המפה הפוליטית; מגונות, מסוכנות, מעוררות סלידה מכל הצדדים. לעולם אל תשוו את מה שקורה במדינת היהודים למאורעות האיומים בגרמניה בתחילת שנות השלושים ואחר כך בכל אירופה. לעולם לא.

אדוני היושב-ראש, ז'בוטינסקי לא זיהה רק את הבעיה היהודית בעולם; הוא זיהה את מהות הוויכוח – שהיה אז יחסית בחיתוליו – בין ימין לבין שמאל.

עכשיו אני עומד לצטט דברים בשם אומרם. אלה לא תהיינה אמירות פשוטות – לא תהיינה אמירות פשוטות בכלל – אבל אלה דברים בשם אומרם, ציטוטים מדויקים. ובכן: "השמאל איננו יכול להסכים לשלום איתנו, אלא קיומנו עצמו הוא סכנה למפא"י". כך אומר ז'בוטינסקי לפני כ-90 שנה. באופן מצמרר המילים כאילו נכתבו בימים אלה ממש, והוא ממשיך: "אם יכירו בנו" – אם יכירו בנו, זה הרי דבר לא ייאמן – "אם יכירו בנו, בזכות קיומנו, באופן רשמי, זאת אומרת, יגידו לצאנם שאנחנו 'כשר', הלוא מרגישים הם בעצמם שזה יגרום בעתיד הקרוב להגירה חזקה מתוך שורותיהם לשורותינו". וכך מסכם ז'בוטינסקי: "השמאל מוכרח לבקש חורבננו ויהיה מה". אלה משפטים שלמים, ללא תיקון, שכותב זאב ז'בוטינסקי.

לכן אני אומר כאן הערב הזה: איש לא יעז להטיף לנו, תלמידיו של ז'בוטינסקי, על דמוקרטיה; לא על זכויות אדם, לא על עקרון הפרדת הרשויות, ובטח ובטח שלא על שלטון החוק. משום שמי שאינו מגנה סרבנות איננו שומר חוק, הוא שותף להפרות; מי שאינו מגנה חסימות כבישים איננו שומר חוק; מי שלא מגנה אלימות איננו שומר חוק, ובשתיקתו הוא מעודד אותה.

את הדברים הללו היטיב לבטא גדול הדמוקרטים, בוודאי מראשי הדמוקרטים מבין ראשי ממשלות ישראל, מנחם בגין, תלמידו המובהק של זאב ז'בוטינסקי, שזכה גם להכיר אותו וזכה להתווכח איתו ואף לנצח אותו בעימות דמוקרטי. דמוקרטי. מילה כזאת – דמוקרטיה, לא לצווחות ברחובות; לעשייה. וכך אומר מנחם בגין ערב הבחירות של 1981: היזהרו מפרובוקציות. הם יודעים לעשות פרובוקציות, תשאלו אותנו, הוותיקים, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי.

שניהם, וגם שני ראשי ממשלה נוספים שגדלו לאור משנתו של ז'בוטינסקי – יצחק שמיר, זכרו לברכה, ובנימין נתניהו, ייבדל לחיים ארוכים – אינם מסכימים לעריצות הרוב, אבל הם בוודאי אינם מסכימים לעריצות המיעוט.

אדוני היושב-ראש, היום ומחר, ערב האזכרה הממלכתית למנהיגנו, אני מציע לכל חברי הבית – אגב, לכולם – ללמוד שיעור קטן מאיש גדול: "את הטעם בדמוקרטיה יש לבקש בתורת ההסכם והפשרה". לא בהכנעה של הצד השני, לא בניסיון לגזול את קולם של מיליוני, מיליוני ישראליות וישראלים טובים ולבטל את בחירתם. לא להתנשא. "אם עבד, אם הלך – נוצרת בן מלך". בישראל, בדיוק כפי שחזה ז'בוטינסקי הנביא, כל קול שווה. דמוקרטיה היא רצון העם, ובלעז, למען מאזינים בניכר, The will of the people.

חברי הכנסת, בית"ר דום. הכנסת והעם היהודי כולו מצדיעים היום למנהיג ציוני גדול, שעל תורתו חונכנו ואת צוואתו נממש.