קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני משיב – – –
רק מפני שאתה היחיד שמקשיב לי פה. אמרתי: אני חייב – – –
סליחה. אני מודה לכל אלה שמקשיבים.
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני משיב בשמו של סגן השר אורי מקלב בעניין הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה כפי שהועברה לידי. מטרתה של הצעת חוק פטור מתשלום אגרה לתאגיד השידור לאדם עם מוגבלות בשמיעה, של חבר הכנסת רם בן ברק – שלום, רם בן ברק – היא לקבוע כי ציבור מוגבלי השמיעה יהיו פטורים מתשלום אגרה ברישיון הרכב לתאגיד השידור הישראלי מהטעם שאינם יכולים להאזין בשל מוגבלותם. בהצעת החוק מוצע לקבוע פטור למוגבלי שמיעה מאגרת רישיון הרכב בסכום נוסף שיועבר לתאגיד השידור.
בדיון שנערך בוועדת שרים לענייני חקיקה נשקלה ההצעה ונמצא שהפתרון הכלול בה מעורר כמה בעיות, הן בהגדרת הזכאות, הן באופן מימושה, וגם בהשלכותיה התקציביות. כאמור, אני משיב בשמו של סגן השר אורי מקלב. לאור ההערות שנשמעו, עמדת הממשלה היא שאין מקום לאמץ את ההצעה, והיא סברה שיש לדחות בחודש את הדיון בו על מנת שניתן יהיה לשקול לעומק את הנושא ואת האפשרויות לגביו.
אשר על כן, אבקש שלא לתמוך בהצעת החוק הזאת. עד כאן דבריי, אדוני היושב-ראש.
תיראו, זה לא התחום שאני הכי מומחה בו, אבל אם יש לכם שאלות, אני מוכן לענות. אין לי בעיה.
אני אענה ברוב קשב בהתאם לדברים. קודם כול, לעניין מיגוניות, אני חושב שהראשונים שצריכים לקבל אותן בכל מקום הם מוסדות או ריכוזים שבהם יש אנשים עם מוגבלות, מהסיבה הפשוטה שהם הכי מתקשים להגיע, או בגלל בעיות של שמיעה או בגלל בעיות של תנועה או ראייה. לכן, בעניין הזה, אם יש דבר ספציפי – את יודעת, זה הטבע של הבעיות, שהן יותר גדולות מהפתרונות, אבל כאשר יש בעיה, אני הראשון שישמח להיענות ולראות איך אנחנו מסייעים.
דרך אגב, אנחנו נביא בקרוב הצעת החלטה בממשלה, לאור הערכת המצב שאנחנו עשינו בחודשים האחרונים, והיא כיצד לשפר את המענה של העיר אשקלון כעיר שלמה אל מול בעיות הירי והטרור, מפני שההצעות הקודמות, שהיו חשובות מאוד, וממשיכות להיות חשובות, ועסקו בעוטף עזה ובשדרות במרכזן, היו רלוונטיות לתקופה ההיא. בתקופה הנוכחית מסתבר שחלק ניכר מהירי מרוכז אל העיר אשקלון, שהיא קרובה, גדולה וגם הצורה שלה מוארכת, כך שכל ירי פוגע בעיר, אם קרוב ואם רחוק. לכן, למשל, משרד הביטחון יעסוק בשיפוץ של כ-1,000 מקלטים ציבוריים ומשותפים, במקומות שבהם יש בית משותף ויש מקלט אחד לכולם, או ציבורי, לכל המרחב. אנחנו נשפץ אותם בהקשרים של חשמל, אינסטלציה, צבע, שיפוצים וכדומה, וזה רק חלק; יהיו שרים נוספים שייתנו דברים אחרים בהיבט הזה. כלומר, גם כאשר מדובר על הוצאה כספית משמעותית אנחנו קשובים לעניין.
תזכרי שכאשר לוקחים כסף, אז נניח הכסף הזה איננו נותן מענה לכמות נוספת של טילי כיפת ברזל שהיינו יכולים לקנות, כלומר האחד מוציא את השני, וצריך להחליט מה עושים בתקציב נתון. אני בכוונה כללתי רק את נושא ההגנה, אבל מאחר ונושא אוכלוסיית המוגבלים הוא נושא מצומצם – לא מדובר פה על מקומות רבים מדי אם זה מקום מרוכז – אז אני חושב שאפשר לתת לעניין הזה מענה סביר. אם זה יועבר אלינו, אני אפנה את זה למשרד, ואנחנו נמצא את הפתרון. אז הינה, הרווחנו דבר מה מתוך השיחה הזאת.
קודם כול, אני מודה שאני שומע על זה פעם ראשונה. אני לא מכיר ואני לא יודע את ההנדסה הספציפית. יכול להיות שאפשר לעשות שיפוע קטן ולפתור את זה.
ניכנס לעניין. צריך לראות על מה מדובר ובאיזה היקף ואם גם ניתן לייחד את זה לאזורים ספציפיים.
אני חושב שזה דבר נכון, ולא נראה לי שהוא פוגם במשהו. אולי גם אפשר לתקן אותו בדיעבד על ידי יצירת שיפוע מתאים.
כן. גם אם זה כסף, בכל זאת, זאת חובתה של המדינה לדאוג לכל האוכלוסיות, בין עם מוגבלות ובין אוכלוסיות אחרות, אז אנחנו נעסוק גם בנושא הזה.
אני ארחיב את זה בצורה הבאה: קודם כול, מי שעשה את התכנון ומי שביצע את הביצוע זה צבא ההגנה לישראל ושירות הביטחון הכללי, בסיוע של משמר הגבול בנקודות מסוימות. לכן, מה שנקרא, "הפרחים לצה"ל" קודם כול. להם מגיע – למפקדים, לרמטכ"ל, לראש השב"כ, למפקד הימ"מ ולכל מי שהיו שותפים, וגם למפקדי השדה.
אני שוחחתי שלשום עם אחד המג"דים, פגשתי אותו בניחום אבלים בתחילת השבוע, ושאלתי אותו על האירועים. אני מכיר טוב גם את סוג הפעילות הזאת וגם את הגזרה הספציפית הזאת, וכמובן גם את המבצע. מה שהוא תיאר לי זה דברים שגם עבורי הם היו משמעותית שונים ממה שהכרתי, למשל כמות המטענים הגדולים. היו עשרות מטענים שהיו טמונים מתחת לאספלט, בתוך דודי שמש ישנים, עם 100 קילו חומר נפץ או משהו דומה, עם מנגנון הפעלה.
לא לא, חומר הנפץ איננו תקני, הוא בייצור עצמי. אבל אם לא היינו עושים את זה, היינו מגיעים גם לחומר נפץ תקני. כמו שהתפוצץ לפני כשלושה שבועות, עלה על מטען, כלי רכב צה"לי, ולקח לנו שעות לחלץ אותו, כך הם תכננו שיקרה לכל כלי הרכב שנכנסים. לשמחתנו, היכולת הגבוהה של המודיעין והלוחמים גם יחד, התכנון הנכון של גופי המטה והמפקדים, הביאו לזה שבכל מקום כזה הפעלנו עוד דחפור, קרי D9, או שופל, כלי יותר קטן, קילפנו את האספלט, וראו זה פלא – הרבה פעמים הפיצוץ קרה ופשוט תלש את הכף של הכלי הזה, וזה כלים כבדים. צריך להבין מה מחכה לחיילים.
כלומר זה שהגענו למצב שהחיילים עובדים ללא דופי – ולצערנו נפל לוחם בקרב הזה, אני אומר את זה בכאב גדול, אבל עדיין מספר הנפגעים היה נמוך מאוד – וגם בגלל הפעולה הסלקטיבית – כי צה"ל זה לא צבא של מדינה לא מוסרית, זה צבא מוסרי, כי אחרת היינו תוקפים את כל זה מהאוויר, כמו שעושים בצבאות רבים אחרים – בגלל הסוג הזה של הפעולה והאופי שזה התנהל גם לא נפגעו אזרחים פלסטינים. ועוד פעם, יש לנו סדר עדיפויות, של ביצוע המשימה והגנה על חיי הלוחמים, אבל אנחנו גם לא רוצים לפגוע באזרחים פלסטינים. את כל זה, מי שעשה – צה"ל, המפקדים, הלוחמים. וכמו שאמרתי בהזדמנויות אחרות, אני מסיים כאן את דבריי ואומר לכם: צה"ל הוא הצבא של כולנו – ימין, שמאל, חילונים, דתיים, צבא ההגנה לישראל. תודה רבה.
987 מילים של יואב גלנט. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.