קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, רבותיי השרים, חבריי חברי הכנסת, בראשית דבריי אני רוצה להביע את הצער של כולנו על נפילתו של לוחם צה"ל, רב-סמל דוד יהודה יצחק, ולמסור תנחומים וצער עמוק למשפחה. אנחנו כמובן גם מצטרפים לאיחולי החלמה מהירה לפצועים במבצע ופצועי הפיגוע שהיה אתמול בתל אביב.
את הצעת החוק הזו הגשתי ביום 23 בנובמבר 2022, פחות מחודש אחרי שנבחרתי לחבר כנסת. היא קיבלה פ' ב-4 בדצמבר. הצעת החוק משווה את אסדרת מקצוע עריכת הדין למקצועות אחרים. מבנה ההצעה מתבסס על המבנה של חוק רואי חשבון. ההצעה מקימה מועצת עורכי דין, שהיא מועצה ציבורית המתמנה על ידי שר המשפטים, חלקה בהמלצתם של גורמים בעלי עניין במקצוע. המועצה תורכב משופטים, עורכי דין מהמגזר הפרטי, עורכי דין מהמגזר הציבורי, נציגי משרד האוצר ונציג הסגל האקדמי במוסד להשכלה גבוהה.
מתוך מכלול הסמכויות המוחזקות בידי לשכת עורכי דין, תיוותר המועצה עם שתי סמכויות בלבד: הסמכת עורכי דין, ובכלל זה אסדרת ההתמחות ובחינות כניסה למקצוע; ותחום המשמעת והאתיקה. שר המשפטים ימנה ועדת משמעת שתהיה נפרדת ועצמאית מהמועצה, ואולם השיפוט יתבצע על פי כללים שהמועצה תהיה מעורבת בקביעתם.
עכשיו, נשאלת השאלה למה צריך את הדבר הזה.
אני מודע לטענה ששמעתי פה בתחילת הדברים, ואני אתייחס אליה בהמשך. אבל לפני זה, ברשותכם, אני רוצה להפנות אתכם לדברים שכתב פרופ' עלי זלצברגר. לאלו מכם שלא יודעים מי זה, פרופ' עלי זלצברגר, פרופ' זלצברגר הוא משפטן ישראלי; נשיא לשעבר של האיגוד האירופי למשפט וכלכלה; פרופסור מן המניין ודיקן לשעבר של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה; הוא חבר בפורום המרצות והמרצים למשפטים "למען הדמוקרטיה", ופועל נגד הרפורמה המשפטית. פרופ' זלצברגר כתב מאמר משנת 2001. המאמר נקרא "קשר המשפטנים הישראלי: על לשכת עורכי הדין בישראל ובעלי בריתה". הוא פותח את המאמר בדברים הבאים: "ביתר פירוט אטען בגוף המאמר כי ההסדרה המוסדית של מקצוע עריכת הדין בארץ היא חסרת תקדים מבחינת האוטונומיה המונופוליסטית של לשכת עורכי הדין – הן בהשוואה למקצועות דומים אחרים בארץ והן בהשוואה למקצועות עריכת הדין בארצות אחרות". פרופ' זלצברגר סוקר במאמר את המצב שהיה טרם חקיקת חוק לשכת עורכי הדין ב-1961. החוק נחקק ב-1961 ונכנס לתוקף ב-1962. לפני כן הייתה מועצת משפטנים שקבעה את כל הנושא של תנאי הלימוד, של מתן הרישיונות; הייתה הסתדרות עורכי הדין בישראל, שהייתה הסתדרות וולונטרית, ארגון מקצועי וולונטרי; והיה את נושא האתיקה של עורכי הדין, שהופקד אצל משרד המשפטים, ולפני קום המדינה היה, בהתאם לשיטה האנגלית, אצל זקן השופטים.
הכוונות לעגן את התאגדות עורכי הדין כצורך סטטוטורי החלו כבר עם קום המדינה. "הלחצים לכך", כותב זלצברגר, "גברו בסוף שנות החמישים, כאשר יותר ויותר עורכי דין צעירים סירבו להצטרף להסתדרות עורכי הדין ולשלם את דמי החבר הגבוהים שדרשה. ערב חקיקת חוק לשכת עורכי הדין, כרבע מעורכי הדין במדינה לא היו חברים בהסתדרות עורכי הדין".
זאת אומרת, כאשר היה מצב שהיו הרבה פחות עורכי דין בישראל, רבע מהם בחרו לא להצטרף לארגון המקצועי של עורכי הדין. זלצברגר ממשיך ואומר: "החוק, כאמור, הקים את לשכת עורכי הדין, שהיא גוף מונופוליסטי ואוטונומי, הנעדר כמעט לחלוטין פיקוח ציבורי או חיצוני אחר. השילוב בין האוטונומיה של הלשכה למונופול הרחב שלה יצר כוח שוק חסר תקדים". הוא מספר על כל תהליכי החקיקה שקרו ועל כך שיושב-ראש ועדת חוקה דאז, חבר הכנסת זרח ורהפטיג, היה מודע לכך שלמעשה הם מחוקקים חוק שהוא תקדימי בעיקרו מבחינת הסמכויות המונופוליסטיות שהם נותנים ללשכת עורכי הדין. הוא ואחרים הביעו דאגה גדולה נוכח המצב הזה, והביעו תקווה שעורכי הדין יצדיקו את האמון שניתן להם.
חוק לשכת עורכי הדין נחקק, ופרופ' זלצברגר מדבר על זה שנדמה – כך הוא אומר – כי "בלהיטות של יצירת מונופול לשכת עורכי הדין דחק המחוקק לקרן זווית את הזכות להיות מיוצג. זכות זו נחשבת כאחת מזכויות האדם הבסיסיות, שכן היא מאפשרת לכל אדם לממש את שאר זכויותיו כדין או למנוע פגיעה בהן". במדינות רבות הזכות להיות מיוצג היא זכות חוקתית, ופה זה מעוגן במסגרת סעיף 22 לחוק לשכת עורכי הדין. זאת אומרת, שנלמד מכך שייחדו את מקצוע עריכת הדין לעורכי הדין.
פרופ' זלצברגר מסיים את המאמר שלו במילים הבאות: "די אם נסכם בקיומו של ספק רב אם האמון שעליו דיבר חבר הכנסת זרח ורהפטיג, יושב-ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט, בעת הצגת חוק לשכת עורכי הדין, האמון המופקד בידי עורכי הדין בצורת האוטונומיה הממסדית שניתנה להם, הצדיק את עצמו". את כל הדברים הללו לא אני אמרתי, אמר פרופ' עלי זלצברג.
ב-1995 קרה אירוע בלשכת עורכי הדין. נכון שאנחנו מכירים את 1995 בתור המהפכה החוקתית, חקיקת חוקי-היסוד, ואני בטוח שמדובר בצירוף מקרים ולא חלילה ביד מכוונת, אבל ב-1995 קרו הדברים הבאים בלשכת עורכי הדין: שר המשפטים, שהיה זכאי עד אז לשישה נציגים במועצה הארצית של לשכת עורכי הדין – צומצמו נציגיו לשלושה בלבד; הוועידה הכללית של לשכת עורכי הדין – שהייתה הגוף הבוחר המרכזי של הלשכה, שהוא זה שבחר את יושב-ראש לשכת עורכי הדין מדי שנתיים והיה רשאי להדיח אותו – בוטלה, ובמקום זה יושב-ראש לשכת עורכי הדין נבחר בבחירות ישירות לארבע שנים. הדבר הזה מעמיד אותנו בפני לשכה שהיא ארגון מקצועי לכל דבר, שכדי לעסוק במקצוע עריכת הדין במדינת ישראל אנחנו מחויבים להיות חברים בו. הדבר הזה הוא חסר תקדים מבחינת מקצוע עריכת הדין בעולם, ולא קשור לשום מקצוע אחר בארץ. רואי חשבון, סיפרתי. מקצוע הרפואה, שמדברים עליו בהלימה למקצוע עריכת הדין, הוא הפוך לחלוטין – ההסתדרות הרפואית, הארגון המקצועי של הרופאים, הוא כמעט נעדר סמכויות לחלוטין; נושא הרישיון, ההסמכה, כל נושא האתיקה, מסורים בידי משרד הבריאות ומנכ"ל משרדו. אז מה קורה עם לשכת עורכי הדין – – –
בקשר לאתיקה, טוב שאת מציינת את זה, חברת הכנסת גוטליב, כי היו שלושה דוחות שעסקו בוועדות האתיקה של לשכת עורכי הדין – שני דוחות של מבקר המדינה ב-2011 ו-2019 ודוח פנימי של המבקר של לשכת עורכי הדין ב-2020. הדוחות האלה חשפו ממצאים מסמרי שיער בדבר עיכובים מטורפים בהימשכות ההליכים, בדבר היעדר מדיניות קוהרנטית של פסיקה וחקיקה. על אותו מקרה יכולת לקבל במחוז אחד משהו אחד ובמחוז אחר משהו אחר. והכי חמור, באחד המחוזות אב בית הדין ותובע המחוז היו אבא ובן. שומע את זה, דוידסון? באחד המחוזות אב בית הדין ותובע המחוז היו אבא ובן, שבמקרה גם חלקו את אותו משרד עורכי דין. זו ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין.
עכשיו, מה קורה שם? האם אנחנו שומעים את קולה של לשכת עורכי הדין על תנאי המעצרים הבלתי-נסבלים שיש במדינת ישראל? לא. האם אנחנו שומעים את לשכת עורכי הדין מנסה לשפר במשהו את התנאים הבלתי-אפשריים של ציבור עורכי הדין, את ההתעמרות שיש – – –
חבר'ה, אתם תפריעו לי, ייתנו לי עוד.
לא שומעים אותם בכל הנושא של תנאי עורכי הדין בבתי המשפט, מעמדם מול השופטים – היה פעם משוב עורכי דין, ביטלו את זה. לא שומעים אותם כמעט בשום דבר שהוא רלוונטי לחיים המקצועיים של עורכי הדין.
לשאלה שלך, סימון – אני הגשתי את הצעת החוק הזאת בנובמבר. אני חושב שאז לא היו מועמדים.
הגשתי כדי לדחוף אותה קדימה. עצרו אותנו. אני אגיד לך מתי עצרה אותה הנהלת הקואליציה, ואפשר לבדוק את זה. עצרו אותה פעם אחת כאשר היינו בדיונים בבית הנשיא – ויכול להעיד על זה חבר הכנסת סער. קיבלתי טלפון מהצוות של בית הנשיא, שאמרו לי: חנוך, תעצרו עם ההצעה הזאת כי זה יפוצץ את השיחות. אחרי כן, כשהתפוצצו השיחות, אמרו לי: אתה לא יכול להגיש את ההצעה הזאת עכשיו כי זה ייראה כאילו אנחנו מתערבים בבחירות של לשכת עורכי הדין, וזה רק שבועיים לפני. עכשיו אומרים לי: אתה מגיש את זה בגלל התוצאות. אם הייתי מחכה עוד חודש, היו אומרים לי: אתה מגיש את זה כי היום יום רביעי ואין לך כובע ואתה מעשן רק סיגריות בלי פילטר.
אפי נוה, אני לא תמכתי בו. אני לא חושב שהוא היה מועמד ראוי ללשכת עורכי הדין.
בסופו של דבר לשכת עורכי הדין בכובעה דהיום היא גוף בלתי רלוונטי לחיים המקצועיים של מרבית עורי הדין במדינת ישראל. החוק הזה לא מפרק את הלשכה, הוא הופך אותה לוולונטרית, כמו כל יתר הארגונים המקצועיים.
אם הם ייתנו ערך לעורכי הדין, הם יישארו בו. אם הם לא ייתנו ערך לעורכי הדין – הם לא יהיו בו.
למה אנחנו ב-2023 צריכים לתחזק ארגון מקצועי ב-100 מיליון שקל לשנה, כסף שהם מקבלים מעורכי הדין כדי להמשיך ולתחזק אותו, לא כשהוא רלוונטי למרבית עורכי הדין. שיעבוד בשביל הכסף שלו.
תודה, אדוני היושב-ראש. מאוד מגרה, אחרי הדברים של חבר הכנסת סער, קצת לדבר על מי יודע ומי לא יודע להפסיד בכבוד, אבל אני אשתדל להיות ענייני.
גם בהתנגדות הזו לא שמענו דבר וחצי דבר באשר למה שעשתה הלשכה עבור עורכי הדין ב-15 השנה האחרונות, מה עושים כל שנה ב-100 מיליון שקל שגובים מציבור עורכי הדין, לאן זה הולך, מי משתמש בזה. אנחנו יודעים שהיושב-ראש הנוכחי החליט שהוא משתמש בזה לפעילות פוליטית. מה עוד החליטו שעושים בזה, אנחנו לא יודעים. 100 מיליון שקל כל שנה. מי נהנה מהדבר הזה? העסקנות הישנה ברור שכועסת, כי מזיזים לה את הגבינה, אבל עורכי הדין בשטח, אלו שמשלמים כל שנה את הכסף הזה מכיסם – –
– – אלו שנמצאים, גם אם משלמת עבורם המדינה, הם לא נהנים משום דבר, הם לא מרגישים שום שיפור במצב שלהם.
אם הלשכה כל כך טובה, אם עורכי הדין אמרו את דברם, כמו שאמרת, חבר הכנסת סער, ממה אתם מפחדים? אתה מפחד משוק פתוח? אתה מפחד מכוחות השוק? אם הלשכה כל כך טובה לעורכי הדין, תנו להם את הבחירה להיות חבר בה או לא להיות חבר בה, בלי שהפרנסה שלהם תלויה בזה. אל תשימו להם חרב על הצוואר ותגידו: תהיו חברים בארגון מקצועי. כמו שעכשיו כולם יהיו צריכים להיות חברים בהסתדרות הזו או בהסתדרות אחרת, או בארגון כזה או בארגון אחר. זה לא קורה בשום מקום, זה לא קיים במדינת ישראל. איך זה משתלב עם חופש העיסוק? איך זה משתלב עם ליברליות ופלורליזם? לחנוק אנשים להיות חברים בארגון מקצועי שהוא לא שקוף, שאין עליו פיקוח ציבורי, שהראש שלו עושה בו כבשלו?
גם בבחירות הללו אני הזמנתי את עו"ד בכר ואת עו"ד נוה. הם רבו ביניהם בקמפיין מי ייאבק בחוק הזה יותר טוב. אמרתי: בואו אליי לכנסת, תסבירו לי מה עשתה הלשכה עבור עורכי הדין ב-15 השנה האחרונות. יש פה מישהו שיכול להגיד דבר אחד שהלשכה הזו עשתה עבור עורכי הדין? אין.
כן, יש קומבינות. כן, יש טובות הנאה לראשי הלשכה בגלל מינוי שופטים – – –
כן, יש השתלמויות, מעניין שזה תמיד אותם אנשים, תמיד אותם משרדים מעבירים השתלמויות. ביטוח מקצועי שפתאום נהיה חובה, מעניין מאיפה זה הגיע, מי גוזר על זה קופון.
לשכת עורכי הדין בכובעה הנוכחי נהייתה מקום מושחת, נהייתה מקום חשוך, נהייתה מונופול שצריך לסיים אותו. תודה רבה.
1,657 מילים של חנוך דב מלביצקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.