איכשהו כל פעם שאצלי, הוא חותך בזמנים.
חמש ו-50 שניות. תודה, אדוני היושב בראש. כבוד השרה, כבוד השר, חברי כנסת וחברות כנסת נכבדים, אדוני היושב-ראש, החוק הזה הוא תולדה של המציאות. אני רוצה לספר לכם סיפור שלא עוזב אותי קרוב לשש-שבע שנים. ה' – אני לא אומר את שמה – ילדה בת 20, בחורה בת 20, פונה אליי באחד מן הימים במייל, כותבת לי את סיפור חייה. הורים אסירי ציון שעלו מאיראן, הם מגיעים לארץ אחרי תלאות, אסירי ציון, כי הם באמת נאסרו על ידי הרשויות. הם מגיעים חבולים לארץ, עם פוסט-טראומה, מקימים כאן בית, מולידים ילדים. בהתחלה נולדים להם שלושה ילדים, אדוני השר, שר הרווחה, ובשלב מסוים האימא מידרדרת מבחינה נפשית.
לאחר מכן גם הפוסט-טראומה של האבא מכניעה אותו, והילדים מוצאים לפנימייה. אותם ילדים היו בגיל יסודי, אבל באמת הוציאו אותם לאותה פנימייה כך שהם יכלו לראות אחד את השני. הם היו חוזרים לביתם אחת לשבועיים. בשלב מסוים נולד ילד נוסף למשפחה. ההורים מתחילים לעלות על מסלול תקין, על דרך המלך, אבל לצערנו, זה לא החזיק הרבה זמן מעמד, וגם הילד הרביעי מוצא מהבית. לפני שהוא מוצא מהבית, בגיל חמש, אותם ילדים שהיו בפנימייה גדלים, חלקם כבר בני 15, 16 ו-17, והם מדי שבועיים פוגשים את אחיהם הקטן החמוד.
וכמובן, כמי שגדלה בפנימייה אני יכולה להגיד לך, שר הרווחה, שאחים זה אחים גם אם אתה פוגש אותם אחת בשבועיים. אין כמו אחים. מעטים הקשרים כשל אחים ואחיות. ואם אני אגיד כאן לאנשים להצביע למי יש אחים ואחיות, ברוך השם, לרובנו יש אחים ואחיות, ואחרי בורא עולם, הורים, ברור לנו שאחים ואחיות זה עוגן מאוד מאוד משמעותי בחיים. קשר הדם, הקשר מילדות, החוויות, הזיכרונות, השמחות, הכאבים בעצבות – האחים שלנו והאחיות שלנו תמיד נמצאים שם.
ואותו ילד חמוד, שהאחים שלו פוגשים אותו, ואחותו שפנתה אליי, ה', כל שבועיים מטפחת אותו, בחופשות נמצאת איתו, הוא נקשר אליה קשר רגשי עמוק, כמו כל אח שרואה את אחותו הגדולה. לצערי, ההורים נכנסים שוב למשבר, והילד הזה בן החמש מוצא מהבית. שנתיים לאחר מכן מגיעים אליה כשהיא בת 17, אומרים לה מרשויות הרווחה, אדוני השר, שלטובתו, לטובתו, במקום פנימייה מגיל שבע עדיף שתהיה לו משפחת אומנה. ההורים לא כל כך מבינים, ומשכנעים אותה, והיא רק ילדה בת 17, ובגילה היא מאמינה שבאמת היא צריכה לעזור לאחיה, והיא מסכימה לזה. ומרגע שהוא הלך למשפחת אומנה, בתוך חצי שנה היא לא רואה אותו יותר – במסלול מאוד מאוד מהיר הילד הזה נשלח לאימוץ.
והיא מגיעה אליי אחרי שלוש שנים, כשהיא בת 20, בוכה, שבורת לב, מחפשת אחרי אחיה שלוש שנים. אני נכנסת לחוק ואני מגלה שהחוק לא מכיר באחים ואחיות כזכות יסוד, זכות טבעית בסיסית, גם אם העורף המשפחתי – גם אם ההורים אינם יכולים לגדל את הילד. עזבו שאני בכלל בתפיסתי מאמינה שגם אם יש אימא שנכנסה לדיכאון או להתמודדות נפשית וגם האבא, יש להם את הזכות לראות את הילדים שלהם בצל המחלה. גם לאנשים הכי מסכנים, אם יש להם ילדים, יש את הזכות לראות את הילדים שלהם בצל המחלה, גם אם לא לגדל אותם, כי יש סיכון לילד. ויש מצבים שיש סיכון לילד, אז מוציאים לפנימייה, שולחים למשפחת אומנה – אין בעיה, אבל ההורים צריכים לראות אותם. הילד צריך להכיר את ההורה שלו. זו לא בושה.
אז לא די בכך שהילד הזה לא רואה יותר את ההורים שלו, גם האחים שלו לא יוכלו לראות אותו. ואותה אחות אמיצת נפש מחפשת אחריו. ואני פונה לרשויות הרווחה, ואומרים לי: אין מה לעשות, האימוץ הוא אימוץ סגור. ואני אומרת: אין אלטרנטיבות, ריבונו של עולם, אם זה אומנה פתוחה, אימוץ פתוח, וגם אם לא, לא מפרידים אחים בתהליכי אימוץ, בטח כשמדובר הרבה פעמים בילדים שאין להם את הזכות והיכולת לעמוד על זכותם, גם אם מדובר לפעמים בתאומים. תחשבו, נגיד שיש ילדים שלא עלינו ההורים שלהם נפטרו, והם ילדים מאוד מאוד קטנים שאין להם עדיין את הזכות להביע את הזכות העתידית שלהם להכיר, את הזכות בהווה להכיר את האחים שלהם ואת האחיות שלהם. זה דבר שאנחנו חייבים לתקן.
ולכן, הצעת החוק לתיקון חוק אימוץ ילדים לאיסור הפרדה בתהליכי אימוץ, אדוני השר, היא בתמיכה שלך. זו הזדמנות לומר לך תודה על שאתה רואה את המצוקה של המסכנים ביותר, של המוחלשים ביותר, את הערך של חוקים והחלטות, ושותף לעשות תיקון, תיקון שהוא משמעותי. זו גם הזדמנות להודות ליועץ שלך אמיתי, שבאמת אחרי שהוועדה, ועדת השרים, דחתה את החוק הזה, הוא עבד מאוד קשה כדי שנביא את זה אחרי שבועיים, ועכשיו זה מונח שוב כאן בפניכם, חברי הכנסת וחברות הכנסת. זו גם הזדמנות לומר תודה לשותפים שלי מהקואליציה שחתמו על החוק ולחברים שלי מהאופוזיציה כאחד, שרואים לנכון להגן על אוכלוסיית הרווחה, בתקווה שה', שאני אספר לכם – וואי, אני אבכה עכשיו.
אחרי שלוש שנים הלכתי לעשות עם המועצה לשלום הילד סיור בפיקוח במחלקות סגורות לילדים מאושפזים מתמודדי נפש, והגעתי לשלוותה, ופתאום מישהי רצה אליי עם חלוק, וזו הייתה היא. היא איבדה את דעתה אחרי כמה שנים. היא הייתה לדעתי כבר בת 23. מזה שהיא לא מצאה את אחיה היא השתגעה, והיא נכנסה למחלקה פסיכיאטרית, ועד היום היא מחפשת אותו, אגב. ואני חושבת שאנחנו חייבים – די. היא, שלא זכתה בסוף שיהיו לה הורים ועורף משפחתי, עד היום מחפשת את אח שלה, וזה יכול לשבור את הנפש של האדם. ולכן אני חושבת שהתיקון הזה, וגם תיקון לנשים מתמודדות נפש – יש לא מעט סיפורים. אתה בטח זוכר ב-2014 היה את ילד המריבה, בן הקהילה האתיופית, שלקחו אותו למשפחת אומנה, ועד היום האימא, שהיא מתמודדת נפש, לא יכולה לראות אותו, למרות שיש לה דודות שעשו צבא, נשים פורצות דרך. לקחו, פשוט תלשו את הילד הזה, חטפו אותו. אז מאיר כהן היה שר הרווחה וניסה לעשות כל שביכולתו וזה לא עבד. אנחנו חייבים להיות שם בשביל הילדים האלה, בשביל הצעירים האלה, שאין מי שיעמוד על זכותם. תודה.
912 מילים של פנינה תמנו. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.