פקיעת ההסדר בחוק הגיוס ופעולות הממשלה שלא כחוק

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, חבר הכנסת טופורובסקי, בהחלטת הממשלה מיום ראשון האחרון נקבע שממועד פקיעת ההסדר בבג"ץ ועד לחקיקת חוק הגיוס המיועד למושב החורף וחוק הוקרת השירות שיבוא איתו במקביל, ימשיך להתקיים המצב כפי שנהוג היום, כלומר לא יינתנו דחיות שירות חדשות לתלמידי ישיבות ובוגרי מוסדות לימוד חרדיים, אבל גם לא יינקטו צעדים לשם גיוסם. מדובר בהחלטה שיוצרת גישור זמני עד להשלמת הליך חקיקה סדור. כל התהליך הזה נעשה בהחלטת ממשלה בעצה אחת עם הייעוץ המשפטי לממשלה ובאישורו, ותוך הצהרת כוונות ברורה לקידום חקיקה חליפית שתסדיר את דחיית השירות. ההסדר הזמני הזה נקבע גם לנוכח העובדה שהליכי גיוס דורשים פרק זמן ממושך ומלווים גם בהקצאת משאבים, למי מגיעים ואיך פונים.

כוונתנו להעביר את חוק הוקרת השירות, שישפר משמעותית את תנאי השירות של החיילים לפי עיקרון שאומר: מי שמשרת יותר ותורם יותר יתוגמל בהתאם. זה חוק שאני מוביל ביחד עם הרמטכ"ל ומנכ"ל משרד הביטחון, ואני מניח שאנחנו נגיע לחקיקתו במקביל לחוק הגיוס.

ברור לכולם שהיעד הוא להשאיר את השירות בצה"ל כערך עליון, מעל כל דבר אחר. אני מציין שהחלטת הממשלה וכוונתה לפעול בדרך חלופית הוצגו לבג"ץ, ובעת הזאת בג"ץ לא ראה לנכון להתערב, כך שאמירה "פעולה בניגוד לחוק" היא משוללת יסוד, כמובן, אבל זו לא הפעם הראשונה שמעל דוכן הכנסת או מושבי הכנסת מושמעים דברים שהם משוללי יסוד, כידוע. עכשיו, אם יהיו עוד שאלות, אני ארחיב בעניין הזה.

טוב. אני עומד כאן כשר הביטחון של מדינת ישראל במצפון נקי. שירתי 35 שנים בצבא, אבא שלי היה לוחם, הבן שלי והבנות שלי לוחמים, ואני מגיע לכאן ללא רגשי נחיתות בענייני גיוס. לכן אני רוצה לומר לכם מהו המצב. המצב הוא שבמשך 75 שנה, מאז קום המדינה ועד היום, לא גויסו חרדים שתורתם אומנותם בכפייה. זה לא קרה בממשלת בן-גוריון ולא בממשלת גולדה ולא בממשלת אשכול ולא בממשלת בגין ולא בממשלת – –

– – רבין ולא בממשלה קצרת הימים של בנט-לפיד וגם לא בממשלות של הליכוד. יתרה מזאת, מאז 1998 הנושא הזה נמצא בבג"ץ. ההכרעה הראשונה הייתה ב-1998 – 25 שנה – ומאז, במשך 25 שנה מוצגים מספרים ממספרים שונים של מה יהיו מכסות הגיוס ומה ייעשה ומה לא ייעשה.

אני הייתי בין אלה שיישמו את ההחלטות להקים את גדוד נצח יהודה, גדוד הנח"ל החרדי הראשון, ולקבוע את התקנים שלו עוד בשנת 2000. חשבנו שזה יביא מזור. זה היה זמן קצר אחרי הדיונים בבג"ץ. התוצאה הייתה שאכן מי שרצה להתגייס, התגייס, אבל מי שלא רצה להתגייס, לא התגייס. כך זה נמשך. לכן, אנחנו לא מתמודדים עם בעיה חדשה. ואני אגיד לכם יותר מזה, כל השיטות שמוצו עד היום, אף אחת מהן לא הביאה באותה דרך לידי פתרון, לא בממשלות ימין, לא בממשלות שמאל ולא בממשלות אחדות.

בואו נשים את הדברים על השולחן. מדוע? מפני שלצערנו – אולי לשמחתנו, תלוי איך מסתכלים על הדברים – חוק הוא לא דבר שחקוק בסלע, חוק הוא דבר שדורש הסכמה חברתית רחבה. כאשר קבוצות מתוך האוכלוסייה שמונות אחוזים או עשרות אחוזים פועלות ואומרות: יש לנו עקרונות אחרים – גם בתוך מדינה דמוקרטית אתה לא יכול לאכוף בכוח חוק ולגייס עשרות אלפי אנשים בכוח. אני אומר את זה כי אנחנו חיים במדינה דמוקרטית. אני הראשון, כפי שפתחתי את הדברים, שחושב שכולם צריכים לשרת. לכן, דרך אגב, לא אני – הממשלה, בקווי היסוד, טרם מינויי בכלל לשר ביטחון, קבעה שהיא תפעל בפרדיגמה אחרת בעניין הזה והיא תובא לדיון. אני התעקשתי, כמי ששמע על הפרדיגמה, לומר שאם יש אנשים שישוחררו מהשירות מכוח החלטה וחוק, אני דורש שמי שכן משרת בשירות יקבל יותר, והרבה יותר, על מנת שלפחות בתוך חוסר השוויון נקיים שוויון מסוים, שאומר: מי שנותן יותר מקבל יותר, י שנותן פחות מקבל פחות, ומי שלא נותן בכלל לא מקבל בכלל.

זו הייתה גישתי, ואני מקווה שחוץ מכל מה שעשינו עד עכשיו, שהוא מאוד משמעותי, במסגרת התקציב הרב-שנתי ותקציב המדינה לעניין הביטחון והטיפול בחיילי צה"ל, עשינו דבר גדול. מעבר לזה, אם יתברר שיש פה דבר שיפעל באופן פרמננטי כך שיהיה שחרור, אנחנו נדאג שמי שמשרת יקבל את הוקרת השירות המתאימה, גם בחובה, גם בסדיר, גם בקבע וגם במילואים, יותר ממה שהוא מקבל עכשיו, על מנת להוקיר אותו, כי מגיע לו. אני מקווה שהעניין הזה, לפחות כפיצוי סביר, יתקבל בהבנה על ידי כל חלקי הבית. תודה.

תודה רבה לכם. אני מודה לכם על הדברים האלה, בעיקר מפני שזה נוגע בהורים שלי וזה מכבד אותם. אני מעריך ומוקיר את זה. תודה רבה.

תודה רבה לחברת הכנסת ותת-אלוף במילואים שרון ניר, אשתו של תת-אלוף יריב ניר, שהיה קצין הקשר באוגדה 340 כאשר פיקדתי עליה. כן, זו דוגמה של משפחה של שני תתי-אלופים שמסרו את כל חייהם למען הגנת המדינה, ואני חושב שירבו כמוכם – זו אכן גאווה.

אני כמובן קראתי, למדתי את פסק הדין שניתן אתמול, וקודם כול אני רוצה לפתוח בזה שמדינת ישראל היא מדינת חוק, והחלטות בג"ץ, יהיו אשר יהיו, חלות על משרד הביטחון ועל צה"ל ועל כל היתר. בהיבט הזה אנחנו נלמד ונראה ונגיד את הדברים.

עכשיו, אחרי שאמרתי את זה, אני גם פרסתי באופן מצומצם, במענה על שאלות לפני שבועות אחדים, את משנתי בעניין, ואני אחזור ואומר את הדברים. ראשית, אני מסתובב בצה"ל, מסייר ופוגש לוחמות ומפקדות וקצינות, והלב מתרחב. העבודה שלהן היא בלתי רגילה במערכים שונים, חלק מהן ברמת סיכון מאוד גבוהה, במקומות מאוד רגישים, חלק מהן במקומות אחרים, חלק ביחידות מעורבות, ואני מאוד גאה בעניין. לצערנו, לוחמות נופלות בקרב. זה קרה לנו לפני שבועיים בגבול מצרים, בהר חריף.

כן, כן, הלוחמת ליה בן נון נפלה בקרב, והדבר הזה הוא לא איזשהו אירוע שאנחנו לא מכירים, לצערי, מהעבר. אז אני מוקיר, מעריך, מכבד את הלוחמות בדיוק כמו את הלוחמים, ואת הקצינות כמו את הקצינים – זה בשביל לשים את הדברים קודם כול בשורה המתאימה. אתמול עסקתי אפילו בנושא הזה באופן ספציפי, גם דרך בדיקה וקידום של נשים וכל הדברים האחרים שאני חושב שהם מאוד חשובים.

עכשיו, משימתו העיקרית של צה"ל היא משימת הביטחון: ההגנה, אם צריך התקפה, ושימור היכולת להגן על מדינת ישראל, על עם ישראל ועל אזרחי ישראל. זו המשימה העיקרית. המשימה הזאת מקנה לו גם את התוקף המוסרי וגם את הזכות לפעול לפעמים באמצעים שהם, נקרא לזה, אמצעי אכיפה, על מנת לממש דברים. אין הרבה אנשים במדינת ישראל שיש להם, אם בכלל, סמכויות גוברות, כמו לשר הביטחון או לרמטכ"ל ולעיתים לאלופי צה"ל – ברצונו מגייס אנשים, ברצונו קובע שבאזור מסוים צריך לשים סוללת כיפת ברזל, קובע את העניין על מנת להגן על הכלל. זה ברור. בתוך זה אנחנו גם מגייסים את האזרחים, את הנשים והגברים.

אמרתי בעבר ואני חוזר ואומר כאן: לטעמי נשים יכולות לשרת ביחידות מיוחדות. אולי לא בכל התפקידים, אבל בתפקידים רבים בתוך יחידות מיוחדות. נתתי דוגמה מהשייטת. התהליכים האלה דורשים התאמה, יש דברים ספציפיים שצריך לסדר, אבל יכולות לעשות את זה. אבל כאן, גם על הבמה הזאת, אמרתי ואני חוזר ואומר: יש דברים מסוימים שאני חושב שלא כדאי לתת בהם עדיפות לצד החברתי על פני הצד המקצועי-ביצועי, ומניתי באופן מיוחד את חילות השדה המתמרנים – חי"ר, שריון והנדסה. אני חושב שבשאר המערכים, ברובם, הדבר הזה כבר קורה, ואם לא קורה, אז יקרה. בארטילריה, בחיל האוויר, בחיל הים, בוודאי במודיעין, כל הדברים האלה קורים.

אני מציע לא לקדש את הסמל החברתי מעל הציווי הביטחוני. זאת ההגדרה, ולפרטים אני פחות רוצה להיכנס. אני גם לא הכינותי את עצמי מבעוד מועד עם כל הדוגמאות, כי השאלה הזאת כמובן נשאלת באופן חופשי ואני אענה עליה באופן חופשי, כפי שראוי להיות. אם אני מקצר ומסכם את הדברים, נשים יכולות לשרת ברוב התפקידים; אנחנו נבצע את הוראות בג"ץ; שלוש, אנחנו נבהיר בצורה מפורשת מהי עמדתנו. תפקידי, תפקיד הרמטכ"ל והאחרים, זה לשקול ולתעדף בין הצורך המבצעי לבין דברים אחרים, לאזן ביניהם ולמצוא את שביל הזהב ככה שמדינת ישראל תמשיך ותתקיים ותגן על עצמה כמדינה חזקה.

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, חבר הכנסת אלעזר שטרן – האלוף במילואים אלעזר שטרן, ראש אכ"א לשעבר, בקי בענייני כוח אדם, עונה את התשובות תוך כדי השאלות. זה בסדר.

ברשותך, אני אחרוג מהבקשה שלך ולא אענה במילה אחת – זה לא יהיה מכובד שהתשובה תהיה קצרה מהשאלה. בכל זאת, אני רוצה לומר לכם מהו המצב. קודם כול, הייתי רוצה לראות את כל חייבי הגיוס מכל רובדי הציבור משרתים בצבא ההגנה לישראל מכוח חוק. אני חושב שלעניין הזה יש ערך גם בהקשר של לחימה וגם בהקשר של יצירת תשתית חברתית נכונה. למעשה, במדינת ישראל, בתוקף המצב המיוחד שאנחנו נמצאים בו, יש לנו זכות מיוחדת לקבל תקופת ילדות שנייה לאלה שאנחנו מחנכים אותם. כמו בכיתה א', אנחנו מקבלים תקופה בין גיל 18 ל-20, 21, והמרחק מגיל הילדות מגושר באמצעות האינטנסיביות הנוהגת בשירות והאכיפה של רצון המפקדים ורוח צה"ל על האנשים. התוצאה היא שמה שלא עשית במערכת החינוך – ואני אומר את זה גם כשר חינוך לשעבר – מה שלא הצלחת לעשות, יש לך סיכוי לתקן. אין ספק, למשל, כאשר אתה מסתכל על רוח היזמות, המנהיגות, ההייטק, על דברים אחרים, יש להם חלק ניכר בתוך מערכת החינוך, אותה מערכת שהרבה אנשים אוהבים לתקוף אותה. אבל איך יכול להיות שאנחנו מייצרים מדינה שמרוויחה 45,000 דולר או 50,000 דולר לשנה, תלוי בשער הדולר, פר-קפיטה, Per capita income, הכנסה לנפש, וזה לא קשור ל-18 או 15 שנות חינוך? אז התשובה היא שזה קשור. אבל שלוש השנים של השירות תורמות תרומה מכרעת, והן, ממצב נתון בסיסי, עושות upgrade ושיפור שכולנו נהנים ממנו. צה"ל מוציא כל שנה אלפי אנשים מוכשרים ביותר אל תוך החיים האזרחיים, והוא מוציא אותם כלוחמים לשעבר, מפקדים לשעבר, אנשי הייטק. התוצאה של זה היא שמי שנהנה מזה זה הם, משפחותיהם וכולנו, כי זה מקום שעושה שיפור מאוד משמעותי בדברים.

אז אני אומר גם בהקשר התועלתי, ואני גם זוכר, שטרן, את הלוגו שכראש אכ"א טבעת: עם בונה צבא בונה עם. אני זוכר את זה טוב מאוד. זה עם התייחסות או רמיזה לדברים שאמר בן-גוריון שנים לפני כן. אני חושב שזאת אמירה מאוד נכונה ומאוד מייצגת, ולכן עמדתי הבסיסית היא שכולם צריכים לשרת.

עכשיו, בוא נשים רגע את הדברים בצורה יותר מדויקת. איך אנחנו מצליחים לשמור על קיומנו כאשר מדובר כאן על מדינה של פחות מעשרה מיליון נפש, עם מאות מיליונים מסביבנו, שיש להם כוחות וצבאות ועוצמות והרבה מאוד אנשים? בתוך זה אנחנו מצליחים גם לשמר את הביטחון השוטף, גם לקיים התכוננות למלחמה וגם, כאשר צריך להילחם, לנצח. איך אנחנו עושים את זה? החיבור הוא חיבור בין האנשים לבין התוצר שהאנשים האלה או הוריהם או אחיהם עשו בעבר, והוא הטכנולוגיה, הטכנולוגיה הצבאית. כלומר, כאשר אתה מסתכל על חיילת צעירה, בת 19, שיושבת על גבול רצועת עזה, במערכת שקוראים לה "רואָה יורָה", והיא רואה מחבל מנסה לעבור את הגדר, היא פונה למפקדת שלה, שהיא סגן-משנה בת 20, מבקשת אישור לירי, ויורה, ופוגעת מקילומטרים, באמצעות מקלע מכוון, מונחה מראש על ידי מערכות מדויקות, במחבל הזה. עכשיו, מה קורה פה? את המערכת הזאת ייצר האבא שלה או הדוד שלה או מישהו דומה לו ברפאל או בתעשייה האווירית או במקום אחר. בזמן שהיא נמצאת על הגדר, היא חסכה את העבודה שאנחנו היינו עושים 30 שנה לפני כן, כשהיינו מגהצים את הגדר בפטרולים, כי אז, החיילים של היום, שזה החבר שלה או האח שלה, יכולים ללכת ולהתאמן ולעשות את מה שצריך, וכתוצאה מזה הטכנולוגיה יוצרת את השיפור.

מה שאני בא לומר, שהמגבלה האפקטיבית על מערכת הביטחון היום איננה מגבלת האנשים. אני לא אומר שלא צריך אותם, אבל אני לא רוצה חיילים שאני שולח אותם עם M16 לקרב. אני רוצה שלפני שחייל נכנס לקרב, מי שיפגוש את האויב יהיה מטוס של חיל האוויר, ואחרי זה טנק ואחרי זה דחפור, ובקצה גם החייל שמגיע – מדוגם, מוגן, עם אפוד וכן הלאה.

העניין הזה עולה כסף, ולכן המגבלה האפקטיבית היא אמצעי הלחימה, היכולת לאמן את האנשים והיכולת לעשות אותם. אנחנו צריכים צבא יותר חזק; למרות שהצבא מאוד חזק – יותר חזק. תזכרו שהפרדוקס שלנו תמיד היא שצה"ל גדול על תקציב המדינה אבל קטן על האיום, ואתה צריך לחיות בין שני הדברים האלה. המגבלה התקציבית – לשמחתי השתפרנו מאוד בעניין הזה. בתקציב האחרון המדינה העבירה תקציב רב-שנתי, שהממוצע שלו הוא 68 מיליארד שקלים, לא כולל הסיוע ולא כולל סעיפים נוספים, כי היא הכירה בערך של העניין הזה.

אני רוצה לגייס עוד חיילים לוחמים, אבל לבנות חטיבה לוחמת – כמו שאתה יודע היטב, שטרן – זה לא רק כמה חיילים יש בפלוגה; יש להם גם פלוגה מסייעת, ויש לה נשק שהוא יותר יקר, ובתוך המערכת החטיבתית צריך גם יכולת קשר ויכולת נ"ט ויכולות אחרות, במערכת האוגדתית צריך כבר גדודים מסייעים וכדומה, וכל הדבר הזה הוא דבר שצריך לאמן אותו, להכשיר אותו וכן הלאה. לכן, כל העניין צריך להיעשות כעניין שלם.

אני חושב שאנחנו מאוד מאוד זקוקים לחיילים. מצד שני, אני חושב שזה צריך להיות בהלימה לדברים אחרים. נכון להיום, לשמחתנו, הילודה במדינת ישראל גבוהה, מספר המתגייסים עולה באלפים כל שנה, כמו שאתה יודע היטב, ולכן בדברים מסוימים ובמקצועות מסוימים אנחנו יכולים לעשות פשרות בקשר לאורך השירות ולתעדף מקצועות אחרים, כפי שהעברנו – –

– – כפי שהעברנו עכשיו בהחלטה. ואנחנו נמצא גם דברים נוספים. אני אומר כאן, הפיצוי שאני מעוניין לתת מתוקף חוק יוקרת השירות לא נובע מתוך אידיאולוגיה שאני חשבתי שיש אנשים שלא צריכים לשרת, אבל משנכפה עלינו המצב הזה לאורך 75 שנה – לא היום; זה מתקיים 75 שנה, מי כמוך יודע – אז אני אומר: לפחות אלה שמשרתים, תן להם יותר. בזה שנמשיך ונצעק ונקים ועדות, דבר לא יקרה.

התשובה היא, אם יהיו לנו יותר לוחמים מאומנים, מוכשרים, מצוידים כראוי, מצבנו יהיה טוב יותר. ואני עדיין ערני, פתוח, גם לנושאים הכלכליים, גם החברתיים, גם למגבלות האחרות. אני אשמח לשתף פעולה עם כל מי שעוסק בעניין.

חברת הכנסת גוטליב, אני בטוח שהדברים שלי יישמעו, בעיקר אם אמרתי דברים שמישהו חושב שהם לא נכונים. זה – בטוח יישמע. ככה זה בחיים.

אני מציע, חבר הכנסת פורר, שהשאלה תופנה למי שעוסק בעניין. אני לא מכיר את הדברים, ולצערי, בגלל לוח הזמנים שלי, אפילו לא קראתי עליהם בעיתון. אני מציע שזה יופנה אל מי שצריך.

תודה לך.

גברתי חברת הכנסת פנינה תמנו שטה, ראשית, אני רוצה לומר לך שאת ואני שותפים לכך שבצה"ל יש הזדמנות לתת מעמד ויכולת ותנופה לחיים לכל החיילים, ובמיוחד לאלה שהתחילו מבסיס יותר נמוך. למה הכוונה? יש הבדל בין מי שבא ממקום מבוסס וממשפחה שהיא שורשית לבין עולה חדש; הרבה פעמים עולה חדש נמצא כאן בגפו כחייל בודד, זה ודאי נכון, אבל לכל עולה חדש. אני חושב שצה"ל עושה ויעשה גם בעתיד מאמצים מאוד גדולים על מנת לשפר את המצב הזה. אני חושב שבמובן הזה, זה כלי מרכזי לטובת מדינת ישראל.

אני רוצה לומר עוד משהו, ואני מנצל את ההזדמנות הזאת שנותנים לי לדבר באופן חופשי ולהסביר את הדברים. הרי בואו נסתכל על כולנו: כל מי שנמצא כאן בארץ ישראל, כל יהודי שנמצא בארץ ישראל, הוא עולה חדש או בן של עולה חדש או נכד של עולה חדש או נין של עולה חדש. זה המצב. וההבדל הוא כמה זמן אתה נמצא כאן, והייתי אומר, רמת האינטגרציה והקליטה של הקהילה הספציפית בתוך העניין. ההורים שלי היו עולים חדשים, פליטי שואה, וזה נכון לרבים אחרים בזוויות שונות. ההורים של אשתי והיא עצמה הגיעו כעולים חדשים ממרוקו לפני 60 שנה, וכמובן יש עליות יותר מאוחרות. ולכן, קודם כול, בואו נכבד את אלה שבאים למצב הזה – יש פה ריבוי פתקים. עשיתי משהו לא בסדר?

זה לא יפה שאת לא נותנת לי ליהנות.

יש לי עוד כמה דיונים, ואני צריך להמריא לבה"ד 1 – יש היום טקס סיום קורס קצינים בבה"ד 1 – קורס טיס מחר.

אני רואה שתשומת הלב שניתנת לאופוזיציה לא מספקת, אז אני רוצה לחלק את זה בצורה ראויה, שכולכם תקבלו תשומת לב. אל דאגה, אני אחזור לכולם.

אני אמרתי לך, אני חושב שאנחנו צריכים לעשות כל מה שאנחנו יכולים על מנת להכניס את העולים החדשים, ובכללם עולי אתיופיה, לתוך הדברים, ולתת להם את המקום הטוב ביותר, שתואם את המציאות. לשמחתי, צה"ל פועל ללא משוא פנים כאשר מדובר על חיילים. אתה יכול למצוא חייל שהגיע מרקע סוציו-אקונומי מאוד נמוך מפקד על אחר שגדל בשכונת יוקרה. זה דבר די סטנדרטי בצבא, ואני שמח שזה המצב, וכולנו זכינו. גם אני לא נולדתי בשכונת יוקרה – נולדתי ביפו, בג'בליה – וברוך השם, צה"ל התייחס אליי כמו שצריך. אני רוצה לומר לך בהיבט הזה שיש לנו דרך לעשות, ואני מוכן לכל תהליך שאפשר וצריך לעשות. אני רואה בזה משימה.

לפני יותר מ-40 שנה הייתי בין הלוחמים הצעירים, לפני מבצע משה, שהביאו את הראשונים שבעולי אתיופיה על סירות גומי, ואחרי כן בספינות, מחופי סודן. לאחר מכן, לשמחתנו, בהחלטות של הממשלות, כולל ההחלטה המפורסמת של יצחק שמיר, הובאה כל האוכלוסייה האתיופית עם הנגזרת של האוכלוסייה ששייכת לפלשמורה, ואנחנו נמצא את הדרך, אני מקווה, להביא גם אותם. עסקתי בזה גם כשר קליטה, ולכן אני מחויב לעניין גם בצד הנפשי והצד הרגשי. דרך אגב, גם כשר הבינוי והשיכון דאגתי למאות דירות, אולי אפילו לאלפים, ולמשכנתאות בתנאים שאין לאף אחד אחר, עם הורדה של כל מיני מגבלות, על מנת לאפשר לבני הקהילה, כאלה שנישאים בתוך הקהילה או עם אחרים מחוץ לקהילה – לתת להם אפשרויות נוספות, משכנתאות עומדות ודברים אחרים; דרך אגב, נגד דעתם של רבים בממשלה, באוצר דאז. זה היה לפני שש-שבע שנים, ואני אמשיך לפעול בכיוון.

אני חושב שלצד המשימה העליונה של צה"ל, שזה ביטחון והגנה על המדינה, על ריבונותה, על אזרחיה, יש לנו משימה נוספת, והיא לדאוג שעם ישראל יראה בצה"ל את הגרעין המלכד שלו, את מה שנותן בו הזדמנות שווה, וישפר את היכולות של כל מי שיוצא מצה"ל, ובמיוחד מי שמגיע ממצב פחות טוב – יביא אותו למצב יותר טוב. אני מוכן לכל עבודה בעניין, אני מצהיר את זה כאן מעל במת הכנסת, ואנחנו נשתף בזה פעולה.

אמרת שזה ארוך, מירב.

תודה לחברת הכנסת מירב בן ארי. אני חושב שהשאלה שאת מעלה היא שאלה רצינית. אני אגיד יותר מזה: בדרך כלל את מעלה דברים רציניים, ואני מודה לך על העניין הזה. אני לומד ממך גם על מה שקורה מאחורי הקלעים, כי אני לא מכיר את כל הצדדים הפרלמנטריים שהביאו לעניין. אבל אני שמח שיש לי את ההזדמנות לדבר עם חברי הכנסת.

ואני מניח שאתם מבינים שלא הכינותי מבעוד מועד תשובה על כל שאלה, אבל אני אעשה כמיטב יכולתי. השאלה שלך היא שאלה רצינית שנוגעת בדבר מאד רציני, אבל לפני שאני עונה לך, אני רוצה לתקן חלק מהדברים שהיו יכולים, הייתי אומר, להיות מוצגים כביכול מתוך השאלה כתובנה. הציבור היהודי ביהודה ושומרון, מה שנקרא בפיך "מתנחלים" – המתיישבים, החלוצים – הם ציבור שומר חוק וסדר ביסודו של דבר, ואני רוצה לשים את זה כאן על השולחן. לא משנה אם הם גרים ביישוב מבודד או בעיר מרכזית. וזה נכון ל-99.99%. אני אגיד יותר מזה – יש קבוצה, תכף נדבר עליה, של פורעי חוק וסדר. חלק ניכר מהם לא באים מתוך יהודה ושומרון – הם באים ממרכז הארץ, הם באים מירושלים, הם באים ממקומות אחרים. הם לא תושבי יהודה ושומרון. מדובר על קבוצה מאוד מסוכנת, מוקעת על ידי ההתיישבות, דרך אגב, על ידי כל ראשי המועצות וראשי הערים, ועל ידי אחרים. והקבוצה הזאת גדלה, ואני מודאג מזה, ואני לא היחיד. גם ראש הממשלה מודאג מזה וגם הרמטכ"ל וראש השב"כ מודאגים מזה. כולנו מסתכלים על זה מאוד ברצינות.

ראשית, באחד הדיונים הסגורים שהשתתפתי בהם לאחרונה אמר ראש שירות הביטחון הכללי רונן בר – טבע משפט, ואני אומר דברים בשם אומרם. הוא אומר: זה פוגע בהגדרה מה הוא יהודי, לא מיהו יהודי. אנחנו לא פועלים, ולא שורפים, ולא הורגים, ולא פוגעים באנשים שהם חפים מפשע ובלתי מעורבים, קודם כול כאתוס לאומי יהודי, לתפיסתי – דבר ראשון. דבר שני – אני לא אאפשר מצב שאנחנו נתנהג כמו האויבים שלנו. זה דבר שלא מקובל עליי. ראשית, זה לא הנורמות שלנו, זה לא התרבות שלנו, זה לא הדרך שבה עם הספר צריך להתנהג. ואני אגיד לכם עוד דבר. לשמחתי, המטרות שלנו ושל האויבים שלנו, כולל הטרוריסטים ביהודה ושומרון, הן מטרות שונות: הם רוצים להרוג אותנו ולגרש אותנו מפה; אנחנו רוצים לשמור על ביטחוננו, להקים מדינה משגשגת לכל מי שחי בה. זה ההבדל. ולכן, מעבר לעניין הציווי הערכי, גם בצד הפרקטי אנחנו לא יכולים לפעול בשיטות האלה. זה לא מקובל. חוץ מזה, יש מי שממונה על החוק והסדר, גם אם הוא עושה את מלאכתו ב-99.9% ולא ב-100%. קוראים לו כוחות הביטחון, 100% מכוחות הביטחון. המג"דים במילואים, חלק מהם, והמ"פים במילואים, שהותקפו על ידי אותן קבוצות פורעים – שאני אומר, זה לא המתיישבים, זה קומץ שלא מקובל על ההתיישבות – חלק מהמג"דים האלה הם תושבי ההתיישבות ביהודה ושומרון, מה שאת קוראת מתנחלים. חלק מהם. והם היו מזועזעים מהעניין. זאת אומרת, יש לנו פה תופעה חברתית מסוכנת שצריך להילחם בה.

אני הצעתי אתמול לראש הממשלה בדיון להחתים את כל שרי הממשלה.

רגע. אני פונה אלייך. אני מציע, בואו נעשה עצומה מתואמת עם צה"ל ועם השב"כ שקוראת ל-120 חברי הכנסת לחתום. תבואי את, מהאופוזיציה, יבוא אחד מחברי הכנסת בקואליציה. הינה, יש את תת-אלוף פוגל, נראה לי אדם ראוי ומתאים. בואו, תביאו שניכם עצומה בשם הקואליציה והאופוזיציה שאומרת: אנחנו, 120 חברי הכנסת של מדינת ישראל, קוראים לזה שלא יהיה מצב שאוכלוסייה יהודית נוטלת את הרסן – מסירה את הרסן ונוטלת את החוק לידיה ופוגעת בחפים מפשע, לא ביהודה ושומרון ולא בשום מקום אחר, אבל קודם כול, לא באמצעות מעשים שהם פשע: שרפת בתים, פתיחת בלוני גז וניסיון לפוצץ דברים, שרפת מכוניות ואירועים חמורים אחרים. אני לא מקבל את זה, אני חושב שזה בעייתי.

עכשיו בואו נשים על השולחן את הדברים. האמצעים שלנו כאשר מדובר בזה הם במסגרת החוק. בשביל להכניס מישהו לכלא אתה צריך להביא אותו לדין ולשפוט אותו. כאשר ראש השירות ממליץ בפניי על מעצרים מינהליים, אני גם שוקל אותם, ואני אפרסם בקרוב כמה מהם שאישרתי; לא הכול אישרתי, אבל מה שאישרתי. מדוע? מפני שאתה לא יכול לקחת בן אדם שמסתובב – ליטרלי, לא באלגוריה – עם מכל דלק ביד ומנסה לשרוף דברים, ולדעת מי זה, וגם אם ההוכחה שלך היא קיימת, אבל אתה לא יכול להסגיר את המקור המודיעיני, אתה לא יכול לתת לו להסתובב חופשי, כי הוא יעשה את זה בפעם הבאה. אנחנו עושים מעצר מינהלי מפני שאנחנו לא יכולים לאפשר לו לעשות את הפעולה הזאת. ומצד שני, אם נחשוף את המקור, הוא לא יהיה לנו לפעם הבאה, לא משנה אם הוא אנושי או אלקטרוני או אחר. ולכן, כאשר זה המצב, אנחנו צריכים כולנו לגנות, לעמוד מאחורי צה"ל. ואני מזכיר מה זה צה"ל – צה"ל זה יהודים, מוסלמים, דרוזים, נוצרים; צה"ל זה ימין, שמאל, חילונים דתיים. זה צה"ל. צה"ל זה הילדים שלנו, האחים שלנו, ואצל הצעירים שבכם – ההורים שלנו. זה צה"ל. לכן, צריכה לצאת – – –

אני רוצה לומר לך משהו. אני אסביר. אנחנו העברנו סדר כוחות גדול מאימונים לתוך יהודה ושומרון בגלל מעשי הטרור והפעולות של אותו קומץ של מתפרעים שנוקט אלימות. ואני אומר עוד פעם, בפעם השלישית: זה לא ההתיישבות. ההתיישבות היא אחראית. אני מדבר על הקומץ הזה. הפעולות האלה מפריעות לנו. מאחר שאתה לא מנהל פה מעקבים וביצוע של פעולות אלימות נגדם, אז אתה צריך הרבה סד"כ בשביל לשמור. אבל יש 500 כפרים פלסטיניים, חלקם גדולים כמו ערים, והם לא נקראים ערים, אבל יש בהם אלפי אנשים, עשרות אלפי אנשים. אתה לא יכול להגן על הכול בו זמנית, ואם מישהו רוצה לעשות פעולה, הוא יכול להפריע. אז האם אנחנו מוכנים? התשובה היא: כמיטב יכולתנו בחלוקת הקשב בין ניסיון לפגוע באוכלוסייה היהודית – ואני מזכיר מה קרה פה בעלי לפני ימים אחדים. זה לא אירוע אחר.

יוצאים שני מחבלים, הורגים ארבעה אזרחים, ביניהם נערים, כולם חפים מפשע. לא ביקשו, לא עשו להם שום דבר רע. אנחנו נגיע למחבלים האלה. אנחנו לאלה הגענו כבר, אבל נגיע לכל השולחים שלהם ונביא את כולם או לבית משפט או לבית קברות. לא יהיו פה חוכמות, וכל מה שצריך נעשה. וכל מי שרוממות הדיבורים של: צה"ל לא עושה וצה"ל לא פועל, שיסתכל מה הוא אמר לפני חודש, לפני שפעלנו בעזה, ומה הוא אמר אחרי. סוף מעשה במחשבה תחילה, והדברים דורשים התכוננות וסבלנות. אנחנו לא נאפשר טרור. יחד עם זה, אני קורא לכל מי שחושב לקחת את החוק – – –

אני לא התחלתי, אני בסך הכול התנעתי. אני התנעתי, ואני בטוח שמ-120 חברי הכנסת, יהיו פה רבים. אני לא יכול לנקוב במספר. זה יהיה מעל 100, אם נעשה את זה נכון – –

– – שיבואו ויגידו: אנחנו את זה לא מקבלים. אי-אפשר לקבל את זה, כי זה באמת לחתוך את הענף שאנחנו יושבים עליו במובן הכי בסיסי. ואני אומר עוד פעם כאן: לא מדובר פה על מתיישבים, וגם לא מדובר פה על אלפים. מדובר פה על קומץ שצריך להוקיע. הוא מזיק לנו פנימית, הוא מזיק למוסר שלנו והוא מזיק לתדמית היהודית והישראלית בכלל.

אני נהנה פה, מה?

תודה לידידי חבר הכנסת מיכאל ביטון, השר לשעבר במשרד הביטחון. אני רוצה לומר לכם שכאשר נכנסתי לתפקידי לפני כחצי שנה, אחד הנושאים המרכזיים ששמתי על סדר-היום הוא הסיוע והטיפול – שיפור הטיפול ושיפור התגמול והתקצוב לנכי צה"ל וגם למשפחות שכולות, לאלמנות וליתומי צה"ל, להבדיל.

אני אגיד לך עוד דבר. כאשר השתחררתי מצה"ל, פנה אליי יושב-ראש ארגון נכי צה"ל דאז וביקש ממני להקים את אגודת הידידים של נכי צה"ל. נעניתי לעניין, הקמתי את האגודה ועמדתי בראשה, גייסנו משאבים וכסף רב לטובת סיוע ושיקום, אבל הדבר שלשמו הזכרתי את זה הוא שאחרי 35 שנים בצבא למדתי דברים שלא חשבתי שאני יכול ללמוד על נכי צה"ל. אנשים נפצעו לידי והפכו למשותקים או לנכים, חלקם באופן קשה, חיילים שלי וחברים שלי, וחשבתי שאני מבין. כשאתה נכנס לתוך הכאב והסבל של נכה צה"ל ומשפחתו, אחרי שעוברות שנים – לחלק מהאנשים האלה הדברים הללו קרו במלחמת ששת הימים או במלחמת יום כיפור, עברו 50 או 57 שנים; חלק מהאנשים באירועי עבר, וכמובן יש גם את כל הפעילויות המבצעיות שקורות.

אני חושב שאנחנו מחויבים מבחינה מוסרית לכל אחד ואחת, אחת ואחד מנכי צה"ל מתוקף חובתנו כמדינה. דרך אגב, התקציב שמשרד הביטחון מקצה לעניין גדל, ואתה מכיר אותו. מדובר על מיליארדים רבים בכל שנה מתוך תקציב שהייתי אומר שלא נופל מ-10% מתקציב הביטחון, לא פחות, רק לנושא הזה, אז צריך להבין שאנחנו לוקחים את זה מאוד ברצינות.

הדבר השני, באשר לעניין עצמו – עוד הפעם, מדובר על דבר נקודתי, ואני לא בקיא בפרטים, אבל אני יכול לומר שכתפיסה אנחנו נלך לקראת כל הצעה, ובלבד שהיא תחומה בתוך המעטפת החוקית או המשאבית, כי אנחנו צריכים לדאוג לדברים נוספים.

בואו לא נייתר את תפקידם של העוזרים הפרלמנטריים והאחרים ונסגור עסקאות ואמירות מעל בימת הכנסת. אני באתי לענות על דברים באופן עקרוני. אנחנו נהיה קשובים לעניין. תפנו, ונשקול את העניין בחיוב. תודה רבה.

אדוני היושב-ראש, אני מצטער שהדברים היו קצרים, אני דווקא נהניתי, רציתי להמשיך.

תודה רבה.