אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, "אני אקבע לכם בכייה לדורות". אני לא יכולה, קשה לי לקרוא ולהתייחס לחוק לפני שאני מתייחסת למה שאירע פה. אני חושבת שמה שקרה פה עכשיו זה פשוט לתת כוח, ממש זריקת אנרגיה, לבריונות, לכוחנות ולדורסנות, ובאמת קשה מאוד, קשה מאוד.
אני ניצבת כאן היום כדי להציג בפניכם את הצעת החוק שהגשתי. הצעת חוק זו מבקשת להרחיק את מי שהורשע במעשה טרור ממקום הלימודים, המגורים והעבודה של משפחת הנרצח. מדובר בחוק חשוב מאין כמותו, והוא המעט שיש ביכולתנו לעשות כדי לתת תחושה של חיבוק, הגנה ושותפות לאותן המשפחות שנפגעו ואיבדו את יקיריהן, ולהשיב מעט מן הצדק עבור המשפחות הללו. התחושה האיומה של בני משפחת השכול, שיודעים שמי שנטל את חיי יקיריהם ישוב להסתובב חופשי כאחד האדם, היא בלתי נתפסת, אך איומה יותר היא הידיעה כי הם עלולים לפגוש את הרוצח המתועב פנים אל פנים.
לצערנו, מדינת ישראל אינה מענישה טרוריסטים כראוי ואינה גוזרת עליהם מוות, כפי שהיה ראוי ומוסרי לעשות. על כן המציאות מלמדת כי מחבלים רוצחים יוצאים לחופשי, הן מכיוון שעונשם משום מה נקצב, הן משום שהם משוחררים בעסקאות שבויים וחוזרים לשגרת חייהם, וחיים בינינו כאן במדינת ישראל. בשנה האחרונה אף היינו עדים לעידוד שהם מקבלים מבני עירם וממשפחתם, משל היו גיבורים וסמל.
מלבד העיוות והכתם המוסרי בשחרור מחבלים, המחיר שמשלמות משפחות הנרצחים הוא גדול. ברבים מהמקרים המשפחה נאלצת לחזור ולחוות מחדש את הטראומה והאובדן עם שחרור המחבל. במצב הזה, תפקידה של המדינה לחזור ולקחת אחריות, להגן ולשמור על מצבן הנפשי של המשפחות השכולות. על המדינה לדאוג ולהטיל מגבלות שונות על המחבל הנתעב במטרה למנוע מפגש בינו לבין המשפחות נפגעות הטרור, מאחר שברור כי לבן משפחה עלול להיגרם נזק נפשי של ממש מכל מפגש או מחשש ממפגש עם מחבל. ללא הרחקת המחבל, נפגעי הטרור עלולים למצוא את עצמם חסרי אונים. הטראומה שעברה עליהם משוחזרת מעצם החשש, בגלל קרבת המחבל אליהם. ללא המגבלות שחוק זה בא להטיל, עלול המחבל אף להטריד או להלך אימים ולפגוע בחיי הנפגעים או במשפחתם. וכמו שהמחוקק מצא לנכון לחוקק את הרחקתו של עבריין מין מקורבן העבירה, באותו האופן יש להחיל את החוק על מחבלים המבצעים פיגועים שבהם נרצחים אזרחים, פיגועים המותירים משפחות שלמות שבורות לב וכאובות בכאב שאין לו שיעור.
אני מבקשת להביא בפניכם כמה דוגמאות מייצגות. המחבל כרים יונס, ערבי ישראלי מעארה, רצח יחד עם בן דודו מאהר יונס את החייל אבי ברומברג מזיכרון יעקב בשנת 1980. הנשיא פרס קצב את עונשו ל-40 שנה. הוא השתחרר לפני כמה חודשים וחזר לביתו בעארה. כך נוצר מצב אבסורדי שהמחבל כעת גר מספר קילומטרים ממשפחתו של החייל שנרצח. וליד דקה חטף ורצח בשנת 1984 את החייל משה תמם. שוב, הנשיא פרס קצב את עונשו והוא עתיד להשתחרר בקרוב. וליד דקה חי לפני מאסרו בבאקה אל-גרבייה, משפחתו של משה תמם גרה בחבצלת השרון ובנתניה. אחד מחברי החוליה שהשתתף בחטיפה וברצח, רושדי אבו מוך, השתחרר באפריל 2021 וחזר לגור בביתו בבאקה אל-גרבייה, בסמיכות למשפחתו של החייל הנרצח משה תמם. שריף חסן אבו דחילה רצח את אבי אושר ב-1991 ושוחרר ב-2013 במחוות אובמה. הרוצח היה פועל פלסטיני שעבד אצל אבי אושר, השם ייקום דמו, במטע התמרים. עם שחרורו חזר לגור בכפר ג'יפתליק, סמוך למושב בקעות, שבו גרה משפחת אושר. במענק השחרור שקיבל מהרשות הפלסטינית קנה טרקטור חדש והוא עובר בין חקלאי האזור ומציע את שירותיו. המחבל מוניר רג'בי, תושב ישראל שהתגורר בחיפה, חבר לחוליית חמאס מחברון כדי לסייע ולבצע פיגוע בחיפה שבו נרצחו 17 אזרחים, תשעה מהם ילדים, תלמידי בית ספר, והוא נידון בשנת 2003 למאסר עולם והשתחרר לא מכבר. הוא הורחק מחיפה בצו שניתן על ידי שר הפנים. אחיו, שהיה אז קטין, נשפט על חלקו לשמונה שנים, ולאחר שחרורו שב להתגורר ולעבוד בחיפה בסמיכות לקורבנות הפיגוע.
את תחושת הכאב, החיסרון והצער העצום באובדן בן משפחה לא נוכל לרפא, אך אפשר וחייבים לצמצם עד כמה שניתן את סבלן של המשפחות, הכרוך בחזרתו של פעיל הטרור לאזור המגורים של בני המשפחות. זה המעט שנוכל לעשות עבורן.
אני מבקשת להודות לשותפתי לדרך, חברת הכנסת אתי עטייה, ולפורום בוחרים בחיים של המשפחות השכולות, שעושים לילות כימים במאבקם נגד הטרור. אני מבקשת מהכנסת לתמוך בהצעת חוק זו. תודה רבה.
648 מילים של לימור סון הר מלך. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.