קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב בראש, כנסת נכבדה, בשבוע שעבר התקיימה הפגנת הימין, וזה מכובד. אנחנו נמצאים במדינה דמוקרטית, וזכותם של כל החלקים מהקשת הפוליטית להביע דעתם – בירושלים, בחיפה, בכל מקום אפשרי. זוהי מהותה של המדינה הדמוקרטית-ליברלית, וחובה עלינו לקבל את זה כפי שזה. אלא מאי? בשונה מהפגנות אחרות, עומד שר משפטים על הדוכן, ופיו מטיף דברים שקריים. הוא מפנה אצבע מאשימה אל בג"ץ ואומר שבג"ץ מיטיב עם האנסים, מיטיב עם מחבלים על חשבון חיילי צה"ל. ועומד אחר כך באחד מהראיונות יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, ואומר שזה היה בכלל נאום מאוזן. תגידו, אתם השתגעתם? ואחר כך עומד כאן ראש הממשלה וחוזר על מה שהוא עשה מהכנסת הקודמת וקורא לאחדות.
אדוני ראש הממשלה, כשאתה לא מרסן את שר המשפטים, סגן ראש הממשלה, אל תבקש מאיתנו אחדות. מפוררי העם הזה נמצאים אצלך. הדברים שנאמרו על ידי שר המשפטים – ואני לא מבקר את המפגינים, עלו או לא עלו, תמונות כאלה ואחרות, כל אחד וסגנונו; יש לי דרישות מנבחרי ציבור. יש לי ציפיות משר המשפטים של מדינת ישראל, שעומד על הבמה ופיו נוטף ארס אל מול שופטי בית המשפט העליון. ראוי היה שהדברים האלה, שהם אינם דברי אמת – ואתה יודע את זה, אדוני ראש הממשלה – לא היו נאמרים על ידך.
אולי באותה שנייה קיבלת מחיאות כפיים וזכית לאהדה, אבל כשאתה בוחן את ההישג מול ההפסד, ברור לחלוטין שהפסדת. דמותך נצבעה ביתר שאת בצבעים קרובים מאוד לצבע לא ראוי. ולכן טוב היה אם היית נמנע מלהגיד את הדברים האלה. אני אשמח, אדוני שר המשפטים, אם תשב בינך לבין עצמך, תפיק את הלקחים. המשפטים האלה של הפניית אצבע מאשימה לא מוסיפים לך דבר. תודה רבה.
261 מילים של מיקי לוי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.