קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני מרגיש חובה לשוב – כמו בלילה הקודם, או בלילה הנוכחי – ולציין שעדיין לא הוחלף השעון והוזז שעה אחת קדימה. כן מניה ומקציה, טלי גוטליב, לא הוזזה שעה אחת קדימה – –
– – ויש לי כבר החשד שמדובר במזימה קונספירטיבית כנגד הפרוגרסיביות של הקדמה. אז אנא, להזיז שעה אחת קדימה, בבקשה, מניה ומקציה.
ברשותך, אדוני היושב בראש, אני רוצה שני דברים.
היושב בראש. הוא יושב בראש המליאה. דווקא היה דיון – – –
הא, מיניה ומביה. טוב, אז אני בינתיים אמשיך. אני מבקש להוסיף את הזמן.
אגב, דווקא יושבי-הראש ביקשו שנאמר היושבים בָּראש או בְּראש.
בראש הישיבה, למה לא? ממש כן. יש עברית כזאת.
אני לא רוצה יותר מדי להאריך בנוגע לחוק החמץ הקודם, אני אגיד רק שני דברים שגם אמרתי לך.
בסדר, הפער שלנו, או ביני לבינך לפחות, הוא פער של החיים האמיתיים, בפרקטיקה.
אני אסביר לך, וגם אמרתי לך את זה בדיון. כשאתם כותבים בסעיף 9א(א) "מנהל בית חולים רשאי לקבוע הוראות בדבר איסור או הגבלה של הכנסת חמץ למבנה בית החולים, כולו או חלקו, הנדרשות לשם שמירת כשרות לפסח", ואתם מסייגים את זה ואומרים: בעת ש"שקל חלופות אחרות" – בפרקטיקה של החיים יבוא בית החולים ויגיד: זאת הפרקטיקה שאני נהגתי. בסוף, בקצה ישבו שני אנשים שבית החולים יסמיך, בסדר?
בסדר, בסדר, שקל את החלופות. בסדר, אני מבין, אבל בסוף אני אומר: שקל את האפשרויות – בסדר הוא שקל, והוא אמר: אני לא יכול, אני לא יכול להכניס חמץ. בסוף אלה האפשרויות שהוא שם לעצמו. בסוף ישבו שני אנשים שלא יושבים עכשיו לקרוא את ארכיון הכנסת או את פרוטוקול הישיבה ויכוונו בדיוק לכוונתך. הם גם לא יקראו את הכרעת בג"ץ או את פסיקת בג"ץ שדנה בכלל בחיטוט בתיקים, שמשם הגיעו לזה.
חידוד טוב, בסדר גמור. מאוד מהותי. תודה, טלי גוטליב, שאת תמיד שמה אותנו על מסלול המהות ומחדדת לנו את מה שחשוב לתושבי ולתושבות מדינת ישראל.
אז אני חוזר. הרי בסוף ישב בן אדם ויגיד: אסור שיכניסו חמץ. וישב אדם בקצה, בפתח בתי החולים, ולא ייתן לטלי להיכנס עם פיתה, אבל אולי הוא ייתן לה להיכנס עם לובסטר – –
– – כי פיתה זה נורא נורא מפריע. אני מבין, יש לכם שר שעוסק בחלוקת פיתות בבתי כליאה, בבתי סוהר.
לא, ואתם תקבלו – אני אומר לכם, אתם תקבלו בפסח הזה את אתגר הפיתות. אנשים עכשיו ייכנסו לבתי חולים ויגידו: אני רוצה להראות לכם איך הכנסתי.
כי אתם כל הזמן מייצרים פה חוקים לא רלוונטיים שכל הזמן מתריסים את הציבור.
ישב בן אדם בקצה, בלי ההתרסה, ויגיד: אתה לא נכנס עם הלאפה, עם הפיתה, עם ה-whatever.
זה מה שיקרה, וזה יגרור עימותים, ואתם תראו את זה.
עכשיו, אני רוצה לסיים – למרות מחאותיה המאוד-מאוד משמעותיות, עם השווא נח או השווא נע, של חברת הכנסת גוטליב – –
– – לסיים ולגנות, ומעבר ללגנות – כי יושב לנו שר תקשורת מעלי אקספרס שפשוט לא מגיע לישיבה, אבל באופן סיסטמטי שבוע אחרי שבוע צוותי תקשורת מקבלים מכות. אתמול הגדילו לעשות. זה כבר לא רק איזה עימות שמפריעים להם לשדר, אלא מכים אותם באופן סיסטמטי, מכל רחבי התקשורת, אם אפשר להגיד שערוץ 14 זה תקשורת, אבל בסדר, גם את ערוץ 14 תוקפים, ויושב השר ופשוט לא עושים כלום. מאות כוחות של משטרה במקום, האירוע מצולם פעם אחר פעם – וזה לא רק האירוע הזה, זה עוד מהאירוע של הפיגוע בירושלים – תוקפים אנשי תקשורת פעם אחר פעם.
חבר הכנסת ביסמוט, הייתי מצפה אולי ממך לשמוע, כי פעם היית איש תקשורת, אומנם אתה עכשיו כאילו קצת בעד כל מיני דברים בתקשורת, אבל הייתי מצפה ממך דווקא כן לחייב אותו, ושיתפסו את מי שתוקף את העיתונאים ויאשימו אותם.
מה, גם זה לא מהות? זאת לא מהות?
לא כזה מעניין. את טלי גוטליב לא מעניין שתוקפים אנשי תקשורת במדינת ישראל.
מדינה דמוקרטית – על פי מפלגת הליכוד, לא מעניין אותה שמשמאלה, חס וחלילה משמאלה – –
– – יושב איש תקשורת, שאפילו לא מעיר לה: תקשיבי, טלי, אולי זו הערה לא במקום – כי לא מעניין אותה שתוקפים אנשי תקשורת, ואלה פניה של מדינת ישראל. בושה.
663 מילים של נאור שירי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.