תודה, אדוני היושב-ראש. אני לא מתייחס לשירים שאיימן עודה אוהב, כיוון שהשירים האלו הם שירי הלוויה שלנו, אבל – – –
אתה צריך להצביע בעד, אלעזר, ותוך כדי שצעקתם כאן, יוראי וולדימיר, אני נזכרתי, אתם יודעים, באלי הורביץ. הוא לא היה איש ציבור, הוא היה חברה פרטית והכול. כשהוא יצא אחרי הזיכוי המוחלט שלו, אגב, בבית המשפט העליון, פה אחד, וזה היה לפני 20 שנה בערך או משהו, הוא אמר: תארו לכם שלי לא היה כסף, דמיינו לכם שהייתי אדם מן השורה, איפה הייתי גומר? אגב, זמן לא רב אחר כך הוא קיבל פרס ישראל, כמדומני לכלכלה, לתעשייה וכו'. אז זה מה שאתם רוצים שיקרה פה? שהאנשים שהחליטו להיות עובדי ציבור, אנשי ציבור – להתעמר בהם? לנעול אותם, כמו שאמר פעם מישהו?
זה קשור, זה קשור לזה שבגלל שהוא עובד ציבור – – –
לא, לא. הוא עובד אצל הציבור, אבל בגלל זה הוא לא הופך להיות לא בן אדם, אורנה. יש לו זכויות אדם, יש לו חברים, יש לו מכרים, יש לו אזרחים מו השורה – – –
מה שאתה מדבר, נאור, זה מדבר רק על חברי כנסת – – –
קראתי היטב. קראתי היטב, ובדיוק הפסיקה הזאת, אגב, גרמה לזה שבאופן אוטומטי, לאורך שנים, אנשי ציבור מוגדרים באופן אוטומטי כמושחתים. אין להם את הזכויות הכי בסיסיות של אנשים.
אני מאחל לכם מכל הלב, שלא תגיעו לזה, לא לטיפול רפואי ולא להוצאות משפטיות.
אבל אם תגיעו לזה, בחיים לא נמנע מכם את מערכת היחסים החברתית שלכם. אלו זכויות הכי בסיסיות בחברה.
אנחנו לא משיתים את זה על הציבור, יוראי. אף אחד לא משית את זה על הציבור.
לכן, אדוני היושב-ראש, רבותיי חברי הכנסת, אנחנו בחוק הזה מתקנים את העוול שנעשה פה לאורך שנים – –
– – שלפיו מאנשי ציבור נמנעות זכויות בסיסיות, זכויות אדם בסיסיות. אני יודע שהדמוניזציה הזאת של אנשי הציבור היא לא תמימה – –
– – היא חלק מדמוניזציה נגד הדמוקרטיה: מי זה הציבור? מי זה נבחרי הציבור? זה חלק מהרדוקציה שעושים כאן לנבחרי הציבור ולפוליטיקאים. את זה אנחנו מתקנים היום.
ובוודאי במקרים שהמדינה מעמידה מערכת שלמה עם מאות מיליונים, עם מאות פרקליטים, מול זה אנחנו קושרים את הידיים לאנשים, לא נותנים להם להתגונן? תחשבו על זה שוב ותתמכו בהצעה הזאת. תודה.
357 מילים של עמית הלוי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.