קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כנסת נכבדה, הנושא הוא הצעת חוק יישום תוכנית ההתנתקות (תיקון – ביטול סעיפים הפינוי ושינוי שם החוק), התשפ"ג–2022, של חבר הכנסת יואל אדלשטיין, וחוק דומה במהותו של חברתי, חברת הכנסת לימור סון הר מלך. אני רואה פה ביציע את הרב מרדכי דימנטמן, אביו של יהודה דימנטמן, השם ייקום דמו, את ראש המועצה האזורית יוסי דגן ונציגים של ישיבת חומש, שכבר מתקופת הגירוש הם נאבקו כדי לבטל את חוק ההתנתקות. אני בטוח שזו בשורה אדירה בעבורכם.
ראשית, הצעת החוק מבקשת לשנות את שם החוק: חוק יישום תוכנית ההתנקות לחוק הפיצויים לנפגעי ההתנתקות. שינוי השם הוא בעקבות ההצעה הראשית של החוק, המופיעה בסעיף 2, והיא לבטל את סעיפי החוק מסעיף 23 ועד סעיף 30(ב). סעיפים אלו עוסקים באיסורי הכניסה והשהייה בשטחים שפונו במסגרת תוכנית ההתנתקות, בדיני העונשין של הנכנסים והשוהים בשטחים אלו, ובביטול הזכויות של מי שישבו בהם. יתר סעיפי החוק עוסקים בפיצוי המפונים, והם נותרים, כאמור, על כנם. המשמעות המיידית של החלטת הממשלה היא לחדול מן האיסור להיכנס לאזורי צפון השומרון, שאינם שטחי A, ובראשם היישוב חומש, ולהפסיק את ההתנכלות לבאי המקום. בדברי ההסבר להצעת החוק מפורט כי לפי מתכנניה ומבצעיה, תוכנית ההתנתקות הייתה אמורה להביא למציאות ביטחונית, מדינית, כלכלית ודמוגרפית טובה יותר. התוכנית הייתה אמורה לפרז את רצועת עזה מנשק, להביא הנהגה פלסטינית חדשה, ועוד ועוד, אך בפועל קרה ההפך הגמור. הצעת חוק זו מהווה את תחילת התיקון.
ובנימה אישית: הייתי ילד, נער בן 13, בזמן ההתנתקות, אך הזיכרונות צרובים וחקוקים היטב במוחי. אני לא מדבר רק על עקירת יישובים ייחודיים, פורחים, של משפחות מלח הארץ, אני לא מדבר על הנזק הפיזי, הרגשי, הכלכלי והלאומי שאותו אנו נושאים עד היום. אני מדבר על הרדיפה, על גופים במדינה שגמרו אומר לפגוע במתכוון במתנגדים לתוכנית, אותה רדיפה שפעלה בדורסנות מול המפגינים; על השימוש באלימות של המשטרה כלפיהם, באלות, בסוסים, ללא כל הבחנה. ילדים בני 14 ו-15 הוכנסו לתאי מעצר. מאות נעצרו בברוטליות, מאות כתבי אישום הוגשו. ניכר היה שהן מערכת הביטחון והמשטרה, הן מערכת המשפט והן גופי התקשורת עשו יד אחת כדי לפגוע בהתיישבות, ויהיה המחיר אשר יהיה.
אני זוכר גם את גירוש יהודי עמונה, הגירוש הנורא מעמונה.
עמונה, לא הייתי שם, אבל אני זוכר כי ראיתי וצפיתי, נער בן 13, במכות הנמרצות שחטפו נערים תמימים שרק באו למחות. אחותי הייתה אחת מהם. היא מעולם לא נעצרה קודם לכן ומעולם לא היה נגדה שום תיק פלילי, והיא נעצרה. היא סיפרה לי בזמנו שהיא עמדה שם בצד מבוהלת, ואז הגיע שוטר ללא שום סיבה, הכה בה באלה, ואחר כך עצר אותה.
התמונות האלו חוזרות, צפות ועולות. הראשים שותתי הדם, העצמות השבורות והסוסים הדוהרים לתוך ההמון, לתוך המפגינים, ללא שום הבחנה. בתוך התמונות הללו, בתוך הטירוף הזה, צמח דור שהביט וראה – נערים, ילדים, צעירים; דור שהבטיח לעצמו שילדיו לא יראו עוד יהודי מכה יהודי, ולא יראו עוד יהודי שמגרש יהודי. לא לשם כך הגענו לכאן להקים את המדינה הזאת. התמונות מגוש קטיף, צפון השומרון ועמונה נשארו אצל חלקנו בזיכרונות כאובים, ואצל חלקנו – בצלקות בגוף ובנפש. איננו מעוניינים עוד בצלקות כאלו; איננו מעוניינים עוד שבנינו יראו אלות מונפות כך כלפי יהודים. אנו מעוניינים בבנייה, בהתיישבות, באמפתיה ובערבות הדדית. אזרחי ישראל, מדינת ישראל, ממשלת ישראל כאן למען תקומת ישראל בארצו.
בימים אלו קיבלתי למשרדי את מה שהיה בעבר מינהלת תנופה, האחראית על הפיצויים למפוני גוש קטיף. למעלה מ-17 שנים חלפו, ומדינת ישראל טרם סיימה לפצות את המתיישבים. הפצע המדמם הזה עדיין לא נסגר. אני מקווה שהצעת החוק הנוכחית תהיה שלב ראשון בתיקון העוול ההיסטורי הזה. בשם הממשלה אני מבקש מחבריי, מחברי הכנסת, לתמוך ולהצביע בעד. תודה רבה.
568 מילים של יצחק שמעון וסרלאוף. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.