קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, שולי ואני עלינו לחומש בראש חודש אלול תשס"ג – זוג צעיר כחלק מגרעין דתי. שתי משפחות וכמה בחורים. מרגע שעלינו ליישוב את שולי מטרידה רק מחשבה אחת: איך אנחנו מגייסים עוד משפחות שיצטרפו ליישוב. שנתיים לאחר מכן, בראש חודש אלול תשס"ג, שולי נרצח. בלוויה, מתוך האמבולנס, כשאני פצועה, אני מבקשת להבטיח לחזור ולשוב לבית. לא לתת למחבלים המרצחים את מבוקשם. מבטיחה ומקיימת. חזרתי לביתי.
היום זוהי סגירת מעגל מרגשת עבורי. אחרי למעלה מעשור וחצי של מאבק בלתי פוסק, שידע עליות ומורדות, פריצות דרך ורגעי משבר, אנו זוכים להתחיל היום את חוק תיקון פשע הגירוש, שבו נעקרו מבתיהם אלפי יהודים ו-26 יישובים פורחים הוחרבו עד היסוד. כמגורשת מהיישוב חומש וכמי שהייתה שותפה למאבק המתמשך, ברגעים הללו אני עומדת כאן מעל בימת הכנסת, וחולפים במוחי כל אותם תחנות ואירועים מכוננים שהיו אבני יסוד בדרך ליום הגדול הזה.
הימים הקשים, ימי טרום הגירוש, שהסתובבתי כאן במשכן הכנסת עם שני תינוקות על הידיים בניסיון לעצור את רוע הגזרה. ימים שלמים הסתובבנו כאן במסדרונות הכנסת, נקשנו על הדלתות וניסינו לדבר על ליבם של חברי הכנסת. איזו תועלת תצא למדינת ישראל מהרס של שורת יישובים פורחים? תהינו בדמעות בפניהם של מקבלי ההחלטות, אולם קולנו נפל על אוזניים ערלות.
יום הגירוש הגיע. אלפי חיילים ושוטרים צעדו בטורים פנימה אל תוך היישובים, תופסים עמדות ומתפרסים ברחובות, משל היינו מעוז טרור. בית אחר בית נפרץ בידי החיילים. התושבים הוצאו החוצה, בוכים והמומים מהמראות של צבא יהודי עוקר יהודים מבתיהם. משפחה אחר משפחה הועלתה על האוטובוסים והוסעה הרחק הרחק מביתה, שאותו לא תזכה לראות שוב. צעד אחר צעד, באופן קר ואטום, למנגינת המילים: נחישות ורגישות, התקדמו חיילי הגירוש אל משימת היעד האכזרית: פינוי היישוב חומש. אלו היו רגעים קשים מנשוא. במשך יממה שלמה עברתי בית בית, חיזקתי את המשפחות, שחלקן איבדו את יקיריהן במאבק על ההיאחזות בהר. בכיתי איתן, ונשבענו לחזור הביתה ברגע שנוכל. עד שהגיע הרגע הקשה מכול – תורנו הגיע. השוטרים הקיפו את ביתנו, הבית האחרון בצפון השומרון שעדיין נותר. מפקדי הגירוש נכנסו פנימה ופקדו עלינו בנוקשות לעזוב עימם את המקום. הילדים התכווצו בפחד, ואט-אט חלחלה בליבנו ההבנה שהרגע הנורא, שבו נאבקנו במשך חודשים ארוכים, הגיע למרות הכול.
רגע לפני שהוצאנו בכוח מהבית, ביקשתי להגיד דבר אחרון לחיילים – ליהודים, שביצעו את המשימה הנוראית הזאת. לקחתי אותם אל חלון ביתי. שם, בתחתית ההר, נשקף מראה חורבני, מביש ומזעזע, שאותו לא אשכח לעולם. על גגות הבתים בכפר הרצחני בורקא הסמוך ליישוב, עמדו מאות ערבים שצחקו, שרו וצעקו במקהלה: כל הכבוד לצה"ל. כל הכבוד לצה"ל.
פניתי אל החיילים ואמרתי להם: אתם רואים אותם, אתם שומעים אותם. מה שהם לא עשו בשנים של טרור רצחני, אתם עושים כאן היום. ראיתי השפלת מבט, מבוכה. במשך חודשים, מבעד למבט האטום, שהתאמן לנתק את הרגש, משהו נסדק.
מהבית יצאנו בשירה ובראש מורם. הועלינו על האוטובוסים שנסעו בשיירה. אבל אנחנו לא אמרנו נואש, ואת השבועה שאותה נשבענו ביום הגירוש לחזור הביתה, ויהי מה, התחלנו להוריד למעשים בשטח. מטה פעולה הוקם, וזכה לשם חומש תחילה. חומש היה היישוב האחרון שפונה, וממנו יתחיל גם התיקון. התחלנו לפעול להנחלת רוח ציונית בעם ודרישה רחבה לחזרה הביתה, ליישובים שפונו. רתמנו את הלהט והשבר, שהיה מנת חלקם של רבבות רבבות בעם לאחר הגירוש, לעשיה ולפעילות לתיקון העוול. יזמנו צעדות של אלפי אנשים, שיצאו משבי שומרון, קדומים ועינב והעפילו אל ההר. מחסומים הוצבו, שרשראות של שוטרים נפרסו, אך כל זה לא מנע מההמונים להגיע אל היישוב.
הצעדות הללו הלכו ותפסו תאוצה עד היום. שנתיים לאחר הגירוש הגיע השלב הבא. בן נולד לנו, ואנו גמלנו בליבנו לקיים את ברית המילה על חורבות ביתנו בחומש. מאות שוטרים הוזעקו כדי למנוע את קיום הברית. שר הביטחון הכריז שלא ייתן לאף אחד להגיע לחומש, בכל מחיר, והברית הקטנה הפכה להיות אירוע ציבורי נרחב. אנחנו לא ויתרנו, ובסופו של דבר, חצי שעה לפני השקיעה זכינו לקיים את הברית כהלכתה על אדמת היישוב חומש.
בשנים לאחר מכן הצטרפו עוד אנשים רבים למאבק: דמויות בהתיישבות, רבנים ובחורים צדיקים שהקימו במקום ישיבה, ישיבת חומש. במשך למעלה מעשור הייתה הישיבה עוגן לנוכחות היהודית בצפון השומרון כולו. בחורי הישיבה חיו במקום – בתנאים לא תנאים ובמסירות נפש עצומה. מגורים במערה, אוכל מצידנית, בלי מקלחת, בלי שירותים, בבית מדרש מאולתר תחת צילם של העצים שנותרו ביישוב.
לתנאים הקשים הצטרפה רדיפה, שאותה ניהלה המדינה כנגד גרעין ההתיישבות הנחוש, שכללה מעצרים בלתי פוסקים, פשיטות משטרתיות ופינויים מדי יום, אפילו בשבתות וחגים. אבל בחורי הישיבה ופעילי גרעין חומש קורצו מחומר אחר ולא נשברו לרגע. בדרך הארוכה הזאת רבים שילמו מחיר כבד, מי בבריאותו, מי בחירותו ומי, לצערנו, גם בחייו – –
– – כמו תושב היישוב עידודי זולדן, תלמיד הישיבה, יהודה דימנטמן, שנרצח לפני כשנה בצומת היישוב.
ביום הזה, תחילתו של התיקון, אנחנו צריכים לזכור ולהודות לכל האנשים שבזכותם אנו עומדים כאן היום. האנשים שבזכותם 17 וחצי שנים לאחר אותו יום נורא אנו זוכים להעביר כאן במליאה את הצעת החוק, שתפתח את הפתח להתיישבות מחודשת וחזרה הביתה ליישובים שפונו: חומש, שא-נור, גנים וכדים. גל הטרור שמכה בנו בשנה האחרונה ממחיש את חיוניות החזרת הנוכחות היהודית אל חבלי הארץ הללו יותר מכול. חבל קטיף וצפון השומרון, האזורים שהיו פורחים ומשגשגים, הפכו לאחר פינוי היישובים למדינת טרור עצמאית, שבה ארגוני הטרור פועלים באין מפריע. כאן המקום לשוב ולהזכיר: אנו נמצאים עכשיו בשלב הראשון של המאבק – החזרה לצפון השומרון. אולם לרגע חלילה לא נטשנו את דרישתנו הנחרצת לחזור לחבל קטיף הפורח, שבו התנוססו ערב הגירוש 22 יישובים. זהו חלק בלתי נפרד מארץ מולדתנו, והיישובים שנגדעו ביד זדונית עוד ישובו וייבנו מחדש.
כעת, 17 וחצי שנים לאחר שגורשתי מביתי בחומש, אני זוכה לעמוד כאן כנבחרת ציבור ולקדם את המהלך לתיקון פשע הגירוש. עבודה רבה עוד לפנינו, אך אנחנו לא ננוח ולא נשקוט עד להשלמת המשימה: ביטול חוק ההתנתקות לגמרי; הקמת היישובים מחדש, ולאחר מכן בנייה נרחבת בשאר השטחים הפתוחים העצומים בצפון השומרון, ובארץ ישראל בכלל.
בשם השם נעשה ונצליח. תודה רבה רבה.
אתם יודעים, אני רוצה לשתף אתכם ברגע האחרון. אנחנו היינו הבית האחרון בגירוש. אני רוצה לשתף את כולם בשנייה הזאת שבה החיילים נכנסים פנימה, ואנחנו כבר אחרי יום שרואה את ההרס ואת החורבן, אחרי יום שבו אנחנו שומעים את הזעקות ואת השבר, אחרי יום שבו אנחנו שומעים את הערבים צועקים: כל הכבוד לצה"ל. ואז הם מגיעים, החיילים, בלי מבט, בלי עיניים, עם הכנה מנטלית מזעזעת, ואין מילים. אין מה לומר. אני רק רואה אבא של שולי מוחה את הדמעות, מתייצב מולם, ואומר להם: אתם רואים אותנו בכאב שאני לא מאחל לכם; אתם רואים אותנו כואבים פה ומצטערים בצער שאתם לעולם לא תבינו, אבל אני רוצה שתדעו שאנחנו הבית האחרון. מכאן לא נצא בצער ולא בכאב, מכאן אנחנו נצא מתוך ידיעה ברורה שאנחנו נחזור. חומש תהיה עיר ואם בישראל, ומחומש מתחילה הבשורה. ככה זה נגמר, ומשם מתחילה הבשורה, ומשם מתחיל הניגון, ומשם מתחילה הדרישה לשוב ולתקן ולשוב הביתה.
ואנחנו זוכים היום – אני באמת מרגישה שזה יום מאוד מאוד מיוחד. אתם יודעים שהתבוננתי באבא של שולי וחשבתי לעצמי: מאיפה אני מכירה? מאיפה זה מוכר לי, המעמד הזה, הרגע הזה? ואז אני מסתכלת ורואה את רבי עקיבא עומד שם בשיא החורבן מול אותו מראה הכי חורבני בעולם – שועל נכנס ויוצא מבית קודשי הקודשים. כל החברים שלו בוכים על המראה הזה, מבכים אותו, ורבי עקיבא צוחק. רבי עקיבא, איך אתה יכול לצחוק? איך אתה יכול לעמוד במקום הזה ולצחוק ולראות את התקומה ולראות את השיבה? כמו אבא של שולי, שעומד שם בשיא החורבן, ואומר: אנחנו נחזור. אבל רק רבי עקיבא כמו רבי עקיבא יודע את הסוד, את ההליך הזה, איך זה קורה באמת, במציאות – שגאולה, תקומה, באה רק מתוך שבר, רק מתוך חורבן. ככה זה.
ואנחנו רואים, ברוך השם, "ותחזינה עינינו בשובך לציון", והן תחזינה. היום זה חלק בתוך המהלך הזה של "ותחזינה עינינו בשובך לציון", ואנחנו זוכים. ולא יעזרו קולות רקע שיושמעו פה, אנחנו נתקן ונשוב. צריך להבין שהקולות האלה הם לא הסיפור; הסיפור הוא אנחנו. הסיפור הוא שאנחנו איבדנו את הדרך, שאנחנו לא זכרנו מי אנחנו ומה אנחנו ומה התפקיד שלנו, ומה זה לזכות להיות יהודים שנולדו בארץ הזאת, ויש להם קשר וחיבור לאדמה הזאת. לא נתרחקנו מעל אדמתנו, אנחנו שבים הביתה. ובעזרת השם, לכל מרחבי ארצנו. תודה רבה.
1,289 מילים של לימור סון הר מלך. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.