משבר המתמחים

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

גבירתי היושבת-ראש, חברי יואב קיש, אני דווקא שמח על ההצעה לסדר-היום, כי היא נותנת הזדמנות להסביר בצורה מסודרת. אני עומד להגיד דברים מאוד ברורים, גלויים. אני הולך פה לעשות חשבונות. ככה: לפני כמעט שנה, באוקטובר 2021, סיכמנו שר האוצר, שרת הכלכלה ואני שמשך התורנות של רופאים מתמחים בבתי החולים יקוצר מ-26 שעות ל-16 פלוס 2 לכל היותר. סיכמנו שמתווה הקיצור יתחיל באפריל 2022 בעשרה בתי חולים בפריפריה ובהמשך יורחב לשאר הארץ. למה התחלנו בפריפריה? כדי לתת להם יתרון, כי במרכז יותר קל ובפריפריה יותר קשה; לתת להם בהתחלה את הפור הזה.

לטובת תוספת התקנים הנדרשת לשם מימוש המתווה – למה צריך תקנים? כי אם המתמחים עובדים פחות, אז בשעות האלה צריך להביא מישהו אחר, צריך לסדר את המשמרות בצורה אחרת, צריך עוד תקנים; לא המון, אבל צריך – שר האוצר – והיה סיכום מפורש על זה – הסכים וגם הנחה להעביר למשרד הבריאות תקציב נוסף של 30 מיליון שקל נוסף על 36 מיליון שקלים שסוכמו, 36 מיליון שהיו בתקציב, תקציב המדינה, בחוק התקציב.

לאחר דיונים מאוד ממושכים – אני לא חושב שהיה נושא שהקדשנו לו כל כך הרבה מאמץ, חוץ מהקורונה, כמובן, וגם אני אישית, כמו הנושא הזה של המתמחים – הוצאנו לדרך מהלך היסטורי, הכרחי למען בריאות הציבור. אני לא אומר אפילו למען המתמחים; אני אומר, קודם כול למען בריאות הציבור. שרת הכלכלה חתמה על היתר שמעגן את כללי העבודה החדשים והוא צו שלטוני. לצערי, ברבעון הראשון של 2022, שאז היינו צריכים להיערך לקיצור התורנויות, ולמרות שעשינו עבודת מטה מאוד מעמיקה במשרד הבריאות, אגף התקציבים באוצר התנער מהמחויבות של שר האוצר ולא העביר למשרד הבריאות את התקציב שהובטח לתוספת התקנים. וזה לא רק תקציב, זה גם אישור לתקנים, זאת אומרת, גם אם יש בידי את התקציב או את חלקו, אין לי אישור לממש את התקנים.

לא, לא, אין לי.

אין לי. אין לי. אין לי.

לא לא לא. לצערי, לא. בדקתי.

לצערי, לא.

לצערי, לא, אני לא יכול, זה בדיוק העניין.

המאמצים באמת הכבירים של משרדי הכלכלה והבריאות להגיע להסכמות עם האוצר שיאפשרו את מימוש ההחלטה – החלטת השלטון, כן, החלטת המדינה – במועדה וקיום ההיתר של שרת הכלכלה נתקלו בהתנגדות. לכן, בחודש אפריל, שאז היה צריך להתחיל ביישום, התעוררו המתמחים לאותה מציאות של תנאי העסקה בלתי סבירים ולאכזבה מכך שלמרות שבפעם הראשונה הממשלה שלנו, משרד הבריאות לקח את העניין הזה ונתן את התשובה וגם הביא את התקציב, ההסדר לא מומש. היציאה לבחירות מוקדמות הצרה את מרחב הפעולה, ובהנחיית היועצת המשפטית לממשלה שרת הכלכלה דחתה את מועד הכניסה לתוקף לעוד שנה.

אבל אני רוצה כאן להגיד: ליציאה לבחירות לא היה באמת קשר לזה. העניין הזה היה צריך להתבצע עוד לפני הבחירות.

האם מדובר בכשל שלטוני? כן. לדעתי מדובר בכשל שלטוני. היות שבסוף מדובר בעניין חשוב ביותר, מה שאנחנו אומרים ומה שאמר גם ראש הממשלה – שצריך להתחיל בהיערכות באופן מיידי, והקצאת התקנים לבתי החולים היא צעד ראשון והכרחי, בתי החולים בפריפריה, לפי המתווה. כן, הכדור נמצא בידי האוצר. הכדור נמצא בידי האוצר. בהיעדר הסכמה לבצע את מה שהוחלט, היועצת המשפטית לממשלה חייבת להתערב, ואני מקווה שזה יקרה.

רק שיהיה ברור, משרד הבריאות מוכן וערוך לצאת לדרך. אני אומר את זה כאן, מעל דוכן הכנסת: אין לאוצר שום זכות ושום סיבה להחזיק בכסף ולהחזיק את המתמחים ערים על הרגליים במשך 26 שעות ברציפות. אני לא יודע, גברתי היושבת-ראש, אני, כשמגיע 22:00, אחרי יום עסוק, אני עייף. גם אם היו מבקשים ממני לא להמשיך לעבוד, להישאר ער, לשבת על כיסא ולהישאר ער, אני לא הייתי יכול להישאר ער עד למוחרת.

אני הייתי פשוט נרדם.

גם כאן לפעמים, אתה יודע, אתה נרדם. אבל תחשוב שבאותו זמן צריך לטפל בחולה, לפענח איזה צילום.

לא, אני זוכר, היו לילות, אבל לילות נדירים.

זה לא כל תורנות שזה ככה. אני אומר פה לכל אלה שמנסים לסכל את המהלך – פוליטיקאים, פקידים בכירים באוצר וגם גורמים חזקים ובתיקים במערכת הבריאות, ותכף אני אתייחס להסתדרות הרפואית: תיזהרו לא לנצח יותר מדי. כן, הצליחו לתקוע את המתווה שהיה אמור להתחיל באפריל, עכשיו אנחנו בספטמבר, אבל לא תוכלו למנוע את זה לאורך זמן. הרכבת הזאת יצאה מהתחנה. העולם משתנה. לא יקבלו יותר, אנשים לא יסכימו לעבוד 26 שעות ברצף. עכשיו, גם בהתחלה אני ידעתי את זה. לפני יותר משנה אמרתי שזה מאבק קשה, מסובך. לא פלא ששרי בריאות לפניי לא רצו להיכנס לזה. יש פה שני ארגונים: המתמחים – ארגון "מרשם", שמוביל את המאבק, הוא לא הארגון היציג, וההסתדרות הרפואית היא הארגון היציג, אבל היא מתנגדת ל"מרשם", ובגלל המאבק הארגוני הזה כל מה שזה יגיד אז השני יגיד לא.

הרי כשהודענו על המתווה הראשונים לברך היו הר"י, אבל ברגע ש"מרשם" אמרו: ניצחנו, אז הר"י אמרו: לא, זה אסון נורא, קטסטרופה, בושה וחרפה, ומאז, לצערי, ההסתדרות הרפואית – אני אומר את זה בצער, כי היא הארגון היציג, היא אמורה לייצג את המתמחים, רוב המתמחים הם עדיין חברים בהר"י, אבל הר"י, את המאבק הזה רק מנסה לתקוע, יחד עם האוצר.

עכשיו, אני אומר להר"י, ובעיקר למשרד האוצר: קיבלנו החלטה, יש סיכומים, יש תקציב ויש מעל הכול מתווה מאוזן ומקצועי ובר-יישום. למרות כל המקלות בגלגלים, אני נחוש לא להרפות מהעניין הזה, קודם כול לטובת המטופלים, שמי שמטפל בהם באמצע הלילה יהיה בן אדם שלא ממוטט והעיניים שלו ככה נסגרת מעצמן, והמתמחים, שיעבדו בעבודה נורמלית, לטובת כל מערכת הבריאות.

עכשיו, אני שומע כל מיני שאומרים שמתווה הקיצור יפגע במערכת באופן קשה. מה שיפגע במערכת באופן קשה זה שרופאים יסרבו לעשות את ההתמחויות הקשות האלה וילכו לעבוד בתפקידים אחרים. היום השוק – שוק הביו-טק, שוק התרופות, חברות הסטרטאפ בנושאים רפואיים משגשגות. זה ה"בום" העולמי. יש הרבה ביקוש לרופאים בחברות האלה, עם שכר יותר גבוה ממה שאנחנו נותנים להם במערכת הציבורית. יש להם אופציות. הם לא ימשיכו לעבוד בצורת העסקה כזאת. כל מי שעובד במערכת הבריאות ובבתי החולים מכיר את בעיית השחיקה החריפה של צוותים רפואיים, במיוחד עכשיו – אנחנו אחרי כמעט שלוש שנים בקורונה, התורנויות האלה. והמתמחים הם השחוקים ביותר לפי סקרי השחיקה שעשינו במשרד הבריאות. רופאים שעושים תורנות זה לא רק אקסלים ולספור שעות, זה אנשים שהקדישו שנים מחייהם לשיפור ודאגה לבריאות של הישראלים, והם חלק מהמערכת שלנו.

במקום שאנחנו נחבק אותם, אז א. הארגון היציג שלהם, בגלל שיקולים פנים-ארגוניים מול ארגון אחר, בועט בכל הסיפור הזה ומנהל נגדי כבר שנה שלמה מלחמת הכפשות, למרות שהמתווה שאנחנו אימצנו במשרד הבריאות הוא המתווה של הוועדה של הר"י, והר"י גם בירכו על זה. אותו ציון חגי, שציטטת אותו – אני אראה לך את הווידיאו: יום למוחרת, כשפרסמנו את המתווה במסיבת עיתונאים, הוא במו קולו ופיו שיבח אותי ואותנו, אבל גם "מרשם" לקחו על זה קרדיט, ואז, פתאום זה נהיה חרפה, בושה, הרס ומכת מוות לרפואה. נו, באמת. אני מוכן להתווכח – ובמהלך השנה הזאת התווכחנו הרבה ודנו המון בנושא הזה – כשהטענה עניינית, כשאני רואה שהבן אדם בא בטיעון ענייני. כשהבן אדם הופך את העמדה שלו מיום אחד ליום השני רק בגלל שארגון אחר אמר משהו, אז אני לא – אז זה לא התייחסות עניינית. לצערי, במקום שאנחנו נחבק את המתמחים, הרופאים והרופאות הללו מרגישים שמערכת הבריאות נוטשת אותם; נוטשת גם את הבריאות הנפשית והפיזית שלהם. אני שומע יותר ויותר שהשילוב בין שעות עבודה כאלה לעומס והלחץ מאיץ עזיבה של המקצוע. כמו שאמרתי, יש לרופאים האלה חלופות. אלה אנשים מאוד משכילים וברמה גבוהה מאוד, ואנחנו צריכים לשמור עליהם.

אני רוצה להגיד – אגב, בהתייחסות למרכז, בדיוק כדי שזה לא יהיה קודם במרכז, נתנו את המתווה בפריפריה, אלא שגם בהיתר המקורי – ואגב, זה הכלל ביחסי עבודה, שאם מעסיק רוצה להעסיק באיזשהו מקום פחות מהשעות, הרי ההיתר הוא המקסימום, אז הוא יכול לעשות את זה. גם עכשיו, לפני שבכלל לפיד כתב ולפני שבכלל שאני דיברתי פה, גם בבית חולים במרכז, אם רצו, יכלו לקצר. אין לזה שום מניעה. לקצר אפשר; להאריך מעבר אי-אפשר. הם לא רצו ולכן הם לא קיצרו.

אנחנו עומדים עכשיו בפני אתגר, ואני מסכים איתך. זו לא מציאות שלטונית שנראית תקינה. זה לא סביר שממשלה, רשות שלטונית, מוציאה מתווה, מוציאה הוראה, היתר – ואני מזכיר שההיתר של שרת הכלכלה הוא כמו חוק, צו – ובא משרד אחר ואומר: אני לא מסכים לזה ואני לא הולך איתכם. זה דבר שהוא באמת – אני אומר את זה – גם פוגע באמון הציבור. לו היו אומרים לי ומשכנעים אותי שבאמת זה בסדר שבן אדם יעבוד 26 שעות ברצף – אבל אף אחד הרי גם לא אומר את זה. כולם מבינים שצריך לקצר. אז למה לא עושים את זה? מסיבות שחלקן לא ענייניות, חלקן אגו, חלקן התעקשות, וחלקן מי יכופף למי את היד ו"אתם לא תגידו לי מה לעשות", לא מסיבות ענייניות.

כן, יש לנו מחסור ברופאים, זה נכון, ובפריפריה עוד יותר. אז אנשים אומרים: איך תביא רופאים לקיצור? אז אני רוצה להסביר. מתווה הקיצור בעשרה בתי חולים, כמו שאנחנו קבענו, זה משהו כמו 180 תקנים. 180 תקנים – יש רופאים לאייש אותם. מעבר לזה, בגלל זה בדיוק אנחנו עושים תהליך הדרגתי. נכון שמחר בבוקר, אם נרצה לקצר בכל בתי החולים בארץ בכל המחלקות ולכולם, מחר בבוקר לא יהיה לנו מספיק, אבל בתוך כמה שנים יהיה. הרי אנחנו מגדילים במקביל את מספר הסטודנטים לרפואה. אנשים לומדים גם בחו"ל. אנחנו משנים את פני המקצוע. אנשים יבואו. זה תהליך הדרגתי. אז באים כל מיני דמגוגים ופופוליסטים: אבל אין לכם רופאים. נו, בטיעון הזה, אז למה רק משמרת של 26 שעות? שיעבדו 40 שעות. אם אין, שרופא אחד יעבוד שבעה ימים בשבוע 24 שעות ביממה. יש רופאים שממתינים לתקן התמחות, ולפעמים ממתינים הרבה זמן, ואותם ניתן לגייס לצורך איוש המתווה הזה בפריפריה די מהר. בגלל זה, אנחנו רוצים להתחיל בהיערכות. לגבי השלבים הבאים, כמו שכתוב בהיתר, אנחנו מתקדמים בהדרגה.

חבל לי שכשהגענו, אחרי שנה של מאמץ, למצב כזה שבו תקציב – שהוא תקציב זעום, מספר קטן מאוד של תקנים, יחסית – – –

לא שיש להם. הם יכולים – – –

לא, אבל תקשיב, זה לא שאני מחלק תקנים מהכיס שלי. יש מערכת, יש משרד האוצר, יש נציבות שירות המדינה. זה לא אני קובע כמה תקנים.

אין החלטת ממשלה.

לא, אין החלטת ממשלה, וייתכן בהחלט שתידרש החלטת ממשלה ברורה – –

– – כדי ליישם את זה. אני אומר ואני אמרתי כאן: אני אומר דברים גלויים. אני לא מנסה לטשטש פה ולנסות לצבוע את זה באיזשהם צבעים. יש פה כשל, בעיניי.

זה היה צריך להתחיל כבר באפריל. לא הייתה שום סיבה לגרור את זה, אלא שמדברים ומסיבות לא ענייניות – לא ענייניות, אני אומר את זה באחריות.

זאת האמת.

אם הייתי חושב שיש באמת בעיה מהותית, שיש פה איזה נזק מהותי, שייגרם איזה כשל – אני, באחריות שלי, ובמשרד הבריאות יש אנשים אחראיים, ואתה גם יודע את זה – לא היינו נותנים לדברים לא אחראיים לקרות. בדקנו את זה, סיכמנו, גיבשנו, כולם יודעים את זה, ומי שמצוי בעניין גם יודע למה זה הגיע למצב כזה – מסיבות לא ענייניות: אגו, מאבקי כוח וכל מיני פרינציפים, ובסוף המטופלים סובלים.

אני מקווה – אני אומר כאן: אני לא מתכוון לוותר, וגם לא משרד הבריאות. אנחנו מתכוונים להתעקש על זה. אני שמח שראש הממשלה התערב. אנחנו נעמוד על כך שהתקציבים והתקנים יועברו בדיוק כפי שסוכם, ואנחנו נצא לדרך. תודה רבה.