משבר המתמחים

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. האמת היא שבגלל שאני פה, לא יכולתי להשתתף בהלווייתו של חבר הכנסת לשעבר אליקים העצני, שהתקיימה בזמן המליאה היום.

אני רוצה להתייחס בפתח דבריי דווקא למפגש האחרון שהיה לי איתו פנים אל פנים. זה היה ממש לפני הקורונה. זו הייתה הפעם האחרונה שיצא לי לשבת ולהיפגש איתו. דנו אז בשאלות, היסטוריה ישנה – מי זוכר? שעורר מתווה טראמפ, תוכנית המאה: האם הוא טוב או לא טוב? האם הוא מביא להקמה והכרה במדינה פלסטינית? האם עדיף לקבל את היתרונות שלו למרות חסרונותיו? הדיון היה דיון אידיאולוגי בקבוצה גדולה.

הרבה מאוד פעמים אנשים שהם בשדה של העשייה הפוליטית בוחרים להסתכל על האנשים שמחוץ לשדה הפוליטי באותו זמן – בייחוד אם מדובר באנשים שהם מדברים מאידיאולוגיה, שבאים ונותנים את הדגשים שלהם – כאל: טוב, נו, הם מנותקים, הם טהרנים. מה הם מבינים? אנחנו נמצאים פה, אנחנו צריכים להתמודד עם הפיליבסטר, ועם הקריאה הראשונה, ועם גיוס הרוב, ועם המתחים הקואליציוניים, ועם המשמעת הסיעתית והמשמעת הקואליציונית, ועם השיקולים של התקשורת המיידית, ואז את הקריאות האידיאולוגיות הרבה מאוד פעמים שמים בצד, מניחים בצד. זו הטעות הגדולה ביותר שאיש ציבור, אנשי ציבור ומפלגה יכולים לעשות.

האידיאולוגיה היא הבסיס לעשייה הפוליטית. מי שזונח אותה – כל העשייה הפוליטית נועדה לצבור כוח, כן, פוליטי, כן. גם כאשר אדם הולך ויושב עם ראשי סניפים ועושה דילים בפריימריז, הכול בסופו של דבר נועד בשביל לקדם את האידיאולוגיה שבשמה הוא בא לכנסת. מי שזונח את האידיאולוגיה נשאר רק עם הכוחנות, רק עם החלקים הפחות יפים של הפוליטיקה.

יש לזה איזה ביטוי שהוא פחות יפה – אני, כשאני שומע אותו אני מאוד כועס: צריך להישאר על הגלגל. גברתי היושבת-ראש, האם שמעת את הביטוי: צריך להישאר על הגלגל?

אז מי שזונח את האידיאולוגיה נשאר רק עם הכוח, רק עם האופורטוניזם; הוא רק נשאר על הגלגל. אליקים העצני, זיכרונו לברכה, שנקבר היום, הוא לא נשאר על הגלגל. הוא היה חבר כנסת תקופה די קצרה – הוא נכנס והוא היה חבר כנסת במשך שנתיים – אבל אותו, את פעולותיו, יזכרו הרבה אחרי שנשכח את האנשים שנשארו באותו זמן על הגלגל עד שהגלגל התהפך עליהם. ארץ ישראל איבדה אתמול את אחד מגדולי הלוחמים עליה ולמענה. תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.

והאמת היא שכשחשבתי על מה שאומר היום, חשבתי לדבר על דברים אחרים, אבל לזכרו אני רוצה להתייחס לאחד מהדברים שבהם המורשת של אליקים העצני – ושל מפלגת התחייה בכלל, שהוא היה נציגה כאן בכנסת – זוכים, ניתן לומר, לאמת אלטרנטיבית, נקרא לזה כך, או היסטוריה חלופית. הרבה מאוד פעמים אומרים – וזה דווקא בא, לצערי, מאזורי הליכוד – אומרים: בואו לא נחזור על השטות שעשה הימין האידיאולוגי ב-1992. הוא הפיל את שמיר, שהיה ראש ממשלה ימני, והביא לעלייה של רבין, בגלל שכמה מפלגות ימין לא עברו את אחוז החסימה. יש כמה נתונים לא נכונים סביב האירוע הזה. האחד מהם הוא שאובדן הקולות – ובעיקר מפלגת התחייה לא עברה אז את אחוז החסימה, שהוגדל בדיוק באותו זמן – אובדן הקולות הזה – משפט מאוד נפוץ שאומרים בעניין הזה הוא שב-1992 הימין קיבל יותר קולות מהשמאל. זה לא נכון. בשנת 1992 הליכוד קיבל 651,229 קולות, המערך קיבל 906,810; המערך קיבל 44 מנדטים, הליכוד קיבל 32 מנדטים. הליכוד ירד מ-40 מנדטים בבחירות שלפני ל-32 מנדטים. המערך, שקראו לו אז "העבודה", עלה מ-39 מנדטים ל-44 מנדטים. נוצר אז בלוק חוסם. הבלוק החוסם נעשה תוך שימוש בקולות המפלגות הערביות, ואכן היה 61 עם הבלוק החוסם.

אבל לא כך הוקמה הממשלה. הממשלה הוקמה על ידי מפלגה כמו ש"ס, שהצטרפה אליה בהתחלה. אחר כך הצטרפו עריקים ממפלגת צומת. אם יש לקח שצריך ללמוד מ-1992 הוא שצריך להסתכל מה שקרה בשנת 1988. בשנת 1988 הליכוד יכול היה להקים ממשלת ימין. היה לו רוב, היה לו 65 מנדטים, והוא יכול היה להקים איתם ממשלת ימין על מלא, כמו שאומרים. אבל במקום להקים ממשלת ימין על מלא הוא בחר לפנות למפלגת העבודה, להשאיר גם חלק מהמפלגות החרדיות, גם חלק ממפלגות הימין, באופוזיציה, ובחר בממשלת שיתוק לאומית.

אז בניגוד לפייק שהיה עכשיו, כשקראו לזה ממשלת אחדות אבל כל מה שהיה שם זה ההיפך מאחדות – הדרה, ממשלה צרה שנשענת על 61 מנדטים של מפלגות שאין ביניהן דבר משותף מלבד שנאה והדרה, כפי שהזכיר לנו היום רם בן ברק בביטויים הכמעט-אנטישמיים שלו כנגד הציונות הדתית – אותה ממשלה הייתה באמת ממשלת אחדות, אבל היא הייתה ממשלת אחדות שבה הליכוד, שהיה יכול להקים ממשלת ימין על מלא, בחר לזנוח את האידיאולוגיה שלו; לדאוג אולי לשלטון, אבל לא לדאוג לאידיאולוגיה. התוצאה של הדבר הזה: גם זה לא החזיק. כולנו זוכרים את התרגיל המסריח, שגרם להחלפת השלטון הזה אחרי שנתיים, וגם לכך שהברית, הברית החזקה שבגין הצליח והתחיל לייצר אותה בין הימין האידיאולוגי לבין הציבור כולו, לבין המפלגות הדתיות, הברית הזו – – –

בסדר. הברית הזו נזנחה. הברית הזו נזנחה, והתוצאה הייתה שבבחירות בשנת 1992 גם הליכוד איבד מכוחו. כי בשנייה שזונחים את האידיאולוגיה – כמו שאמרתי לגבי חבר הכנסת לשעבר אליקים העצני, זיכרונו לברכה – בשנייה שזונחים את האידיאולוגיה, צצות כל התופעות המכוערות של הפוליטיקה. מה שהלך בתוך הליכוד זה תופעות מכוערות של שחיתות. אגב, רבים מאותם אנשים שהיום מבקרים את הליכוד כמושחת הם אלו שהליכוד זרק מתוכו. דוחות המבקר אז היו על דווקא על האנשים שעומדים היום מבחוץ וזורקים אבנים על המחנה הלאומי. אנחנו מדברים על הפרסונות.

אבל כן, בשנייה שזונחים את האידיאולוגיה, האנשים האלה הם שמקבלים את עיקר הכוח. תאמינו או לא, אבל שרון, שעשה את ההתנתקות, היה חישוקאי של שמיר. הוא טען בשם הכוחנות והפוליטיקה שהוא שישמור על שמיר מימין. הליכוד התמוסס והתרסק, ומי שנתן את האבחנה הטובה ביותר מדוע הפסידו בבחירות ב-1992 – לא הפסידו בבחירות ב-1992 בגלל שהתחייה לא עברה את אחוז החסימה. אמר אז חבר כנסת יחסית צעיר, בנימין נתניהו, מייד אחרי שקיבל את תוצאות המדגם: אם הייתה נטישה של הליכוד, היא נבעה מליקויים חמורים בתפקוד המפלגה. הוא הבין בזמן אמת שהבעיה בכלל לא הייתה הנושא של מחנה הימין, התחייה שלא עברה את אחוז החסימה, אלא הוא הבין שהבעיה הייתה שמפלגת השלטון המרכזית של הציבור הלאומי נטשה את האידיאולוגיה והתחילה להתעסק במריבות ובוויכוחים פנימיים.

אני מכאן רוצה להזכיר לכולנו: אסור שהטרגדיה של 1992 תחזור, אבל בעיקר אסור שהטרגדיה של 1988 תחזור. אסור שייווצר מצב שהימין יקבל יותר קולות בקלפי אבל לאחר הבחירות תוקם ממשלה שמשאירה את הימין בחוץ לטובת שלטון נטול אידיאולוגיה.

אשאיר לחברי להתייחס להצעה לסדר-היום, אבל ביום הזה, ולו רק כדי להזכיר שמפלגת התחייה וחבר הכנסת לשעבר אליקים העצני, שהיום הייתה הלווייתו – להזכיר שהוא היה המצפן האידיאולוגי ששמר על הימין, ובמידה מסוימת עודנו שומר על הימין ועל כולנו ועכשיו ממקום אחר.