אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בימים האחרונים אני, כמו רובנו, מסתובבת בבתי ספר, ונוכחתי שמשהו בשיח של כאן הלך והשתרש בקרב התלמידים. מכיוון שלימודי האזרחות זה כבר לא מה שהיה, אז ברצוני לחדד כמה נקודות שנוגעות למשטר הפרלמנטרי בישראל, לשיטת הממשל שלנו.
אז ככה: השיטה מבוססת על איזון בין גורמי היסוד הבאים: ציבור הבוחרים – העם; המפלגות – הפרלמנט; הממשלה. בדגם זה הממשלה או העומד בראשה זקוקים לאמון הפרלמנט, או ליתר דיוק הרוב בפרלמנט, שנבחר על ידי העם. נעשה סדר: הציבור, ציבור הבוחרים, בוחר פרלמנט, בוחר כנסת, והכנסת בוחרת את הממשלה. בניגוד לשיטה הנשיאותית, הכנסת יכולה למנוע מראש הממשלה לכונן ממשלה או להדיח ראש ממשלה מתפקידו בהצבעת אי-אמון.
מה שאני מנסה להגיד זה שהסיפור כאן הוא לא מחרימים ומוחרמים, כמו שכמה חברי כנסת אוהבים להגיד, ולצערי זה חוזר אלינו מתלמידים בבתי ספר: החרמתם; מחרימים אתכם; האם תחרימו? לא. הסיפור כאן הוא מאוד פשוט, הרב גפני: בסוף יש קואליציה ויש אופוזיציה, יחדה ונגדה. לאחר הבחירות מסתדרים כך שיש קואליציה, שחלקים ממנה הם חברים בממשלה, ואופוזיציה. זו גאווה עצומה לשרת את הציבור גם מכאן וגם מכאן. אין שום פחיתות כבוד בלהיות חבר כנסת באופוזיציה בשום צורה. המחנה הציוני היו באופוזיציה בין 2015 ל-2019. בחיים לא שמעתי את יצחק בוז'י הרצוג, היום נשיא המדינה, טוען שהחרימו אותו. אין כאן שום חרמות. בסך הכול יש בחירות, הציבור בוחר, הכנסת בוחרת ממשלה וכן הלאה.
אם תצטרכו הרחבות, אנא פנו אליי, אבל בבקשה, השיח על מחרימים ומוחרמים – בחייאת, בואו נעזור לתלמידים לקבל מושג באזרחות, מושגי יסוד, ולא נהרוס להם את מה שגם ככה נהרס בשנים האחרונות. תודה רבה. שנה טובה. תהיו בריאים.
256 מילים של אמילי חיה מואטי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.