קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, משפחות שכולות יקרות ואהובות, אני נרגש ושמח להניח לקריאה ראשונה הצעת חוק שימוש בזרע נפטר לשם הולדה. זאת חקיקה פורצת דרך הן ברמה הלאומית והן ברמה הבין-לאומית, שמטרתה להסדיר שימוש בזרעו של אדם שנפטר לשם הולדה אחרי פטירתו ובהתאם לרצונו המפורש והמוצהר. חבר הכנסת קריב.
חבריי חברי הכנסת, אני מציע לקרוא בעיון את הצעת החוק, כי היא באמת פורצת דרך. זה הסדר שצופה פני עתיד, אך משולב: גם מתקין הסדר הומניטרי אנושי, שכולנו חבים, וחייבים לעשותו לאותם אלה שהגורל היכה בהם בעבר, ובעצם כבר ביצעו את ההליך.
חבריי חברי הכנסת, בחודשים האחרונים נעשתה כאן, בבית הזה, וגם מחוצה לו, עבודה מאומצת, שיטתית, יסודית, מעמיקה, שמאפשרת בלב שלם את העברת החוק היום בקריאה ראשונה, עשרות שעות של דיונים מרתקים. אני מציע לכל אחד ואחד מכם – ומי ששומע אותי – לעיין בפרוטוקול. יש שם דברים חשובים, תראו את ההתייחסויות שם – דיונים שהציגו ועימתו תפיסות תרבותיות, עמדות דתיות, אמונות, עירבו טכנולוגיה, אתיקה, משפט ושכול. כל אלה התגבשו לכלל הסדר שמשקף בצורה ראויה, מדודה ומאוזנת את האינטרס הציבורי בנושא מורכב, חדשני ופורץ דרך. אדוני היושב-ראש, לא היססנו להתעמת ולמצוא את הדרך הנכונה, כן, גם אם זה לעיתים היה קשה. לא היססנו לנווט ולהכריע בין אותן סוגיות מורכבות וקשות; בראשיתיות, הייתי אומר.
חבריי חברי הכנסת, יש עוד עבודה לעשות לקריאה השנייה והשלישית, אבל בנושאים המרכזיים דנו, ואנחנו מציגים הסדר ראוי ונאות. אם אפשר לומר, את האבנים הגדולות סידרנו והסדרנו בדיון לפני הקריאה הראשונה, והשארנו לקריאה השנייה את האבנים הקטנות, שאני מניח שיושלמו.
לחוק שמונח בפניכם יש משמעות דרמטית הן לפרט והן לכלל. אנחנו, חבריי חברי הכנסת, מעצבים נורמה חברתית שלראשונה מאפשרת בצורה מסודרת המשכיות למי שנתן דעתו על כך וחפץ בכך. אנחנו חיים בעידן שיש בו את היכולת הטכנולוגית שמאפשרת המשכיות; אנחנו חיים בעידן שבו לרבים מאיתנו כפרטים יש גמירות הדעת ורצון להמשכיות, ואנחנו ניכנס לעידן שבו הכלל יכבד את רצון הפרט על ידי קביעת הסדר חוקי שיאפשר לכל אחד מאיתנו, ולאלה שיבואו אחרינו, לממש את רצונם המפורש – רצון שלחלקנו הוא עקרוני, הוא קריטי, אולי אפשר לכנותו בראשיתי ואולי אפשר לכנותו בבחינת תמצית החיים, והוא המשכיותו של כל אחד ואחד. מי שאיננו נמצא בתפיסת עולם זו או בראייה אישית זו, ראוי שיכבד את אלה שכן חושבים כך, יכבד את רצונם של אנשים, גם אם בגיל 18, גיל שבו קבענו את הבגירות. רצונו של אדם כבודו, ומדינה שמכבדת את כבוד האדם, ראוי שתסדיר זאת, ובזה אנחנו פורצים דרך.
בחקיקה הזו אנחנו נותנים גם אור, אור בעיניהן של משפחות רבות. חברים, ההערכה שניתנה במסגרת דיוני הוועדה – ואני אומר דבר מאוד קשה, אדוני היושב-ראש – היא שכ-70 משפחות בישראל מתמודדות היום עם הסוגיה הזאת. כל מקרה הוא עולם ומלואו. משפחות ביצעו את ההליך הרפואי הנדרש ונאבקות היום רובן בהליכים משפטיים מתישים קורעי לב. ניתן להעריך כי מחצית מאותן משפחות הן משפחות של חללי צה"ל. יש לנו כאן בבית הזה חובה מוסרית מיוחדת כלפי אלה שמצאו את מותם בשירות הכלל, שהכלל הכניס אותם למצב שבו, לצערנו כולנו, הם איבדו את חייהם, ולכן לנו יש חובה בראש ובראשונה להגשים את אותה תפיסה או את אותו רעיון של המשכיות.
למען אלה שעוקבים אחרי הליך החקיקה המרתק הזה – לא רבים, אבל מי שכן עוקב לא יכול להסיר את עיניו בארץ – ואדוני היושב-ראש, אני אומר לך כאן, בעולם כולו מסתכלים על הבית הזה, על ההצעה בכחול הזאת, שהיא לא נמצאת איתי כאן, היא מונחת בפניכם – למען כל אלה שעוקבים, למען ההיסטוריה החקיקתית של הבית הזה, למען המשך הדיון, אני אפרט בקצרה מה עשינו, לאן התקדמנו, היכן פרצנו דרך והיכן ניפצנו את תקרת הזכוכית. וכן, חברים, אנחנו מנפצים תקרת זכוכית.
ראשית, ההסדר הקיים היום מאפשר רק לבנות זוג של אדם שנפטר לממש את המשכיותו, גם אם האדם עצמו, אגב, לא נתן דעתו לכך, שכן ההנחה המוסרית הנוהגת אצלנו היא שאדם נשוי או אדם בזוגיות מעוניין בהמשכיות. זה ההסדר הקיים, והוא עוגן ב-2003 בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה. אבל ההמשכיות הזאת, היא כרוכה בתהליך ארוך, מייגע ויקר. זה ההסדר כלפי בת הזוג. עכשיו, מההורים של מי שנפטר נמנע הדבר, אלא אם כן הייתה פה אמירה, הנחיה מפורשת של הנפטר, וגם אז כל מקרה ומקרה מגיע לבית משפט, נדון בהרכב אחר, עם תוצאה אחרת, מתמשך לאורך שנים, כרוך בהוצאות רבות, בעוגמת נפש רבה. מעל הכול, אדוני היושב-ראש, מרחפת כיום עננה שאי-אפשר לחיות איתה, שרק משפחה שמודעת לאפשרות להמשכיות, אלה שבקרות האירוע היה מי שלחש לאוזנם, הם שיכולים להיכנס לאותו מסלול ארוך ומפותל. כאן טמון עיוות מוסרי, אפליה דוקרת את העין ודוקרת את הלב שאי-אפשר להשלים איתה.
אז מה עשינו בחקיקה? ראשית, קבענו שרצונו של הנפטר בעודו בחייו הוא שיקבע, בחזקת האוטונומיה של האדם. לא עוד הנחה משוערת באשר לרצונו כי אם אמירה ברורה שמניחה תשתית מוסרית ואתית איתנה לתהליך; שנית, מתן אפשרות להורים שכולים, ולא רק לבת זוג, לממש את רצון ההמשכיות ולאפשר כניסת מעט האור אל מול הרבה מן החושך שבו הם שרויים.
בנוסף, הסדרנו לראשונה רעיון שמכונה לעיתים בתקשורת ובעגה המקצועית "צוואה ביולוגית", לא רק לחללי צה"ל, אדוני היושב-ראש, אלא באופן כללי לציבור כולו, וזה פורץ דרך.
החוק לא יאפשר, למעט המקרים שהיו, אנחנו עושים הסדרה הומניטרית. מעתה ואילך לא, יעבור מעתה ואילך רק ברצון מפורש של הנפטר.
החוק מנוסח כך, אינך קורא נכון את החוק, אבל תנו לי בבקשה לסיים, חברים.
מנוסח כך אחד לאחד. אתה רשאי לפנות ליועצת המשפטית של הוועדה.
עכשיו, חברים, קבענו הסדר מפורט לכל אותם מקרים שעד היום טופלו בצורה אקראית והיו תלויים בפרשנות בית המשפט – אמר, לא אמר, כיוון דעתו וכו' – ומעל הכול יצרנו שוויון באחד הנושאים הרגישים בחברת בני אדם. מחקנו, בכל הקשור לחיילי צה"ל, את הפער הבלתי-נתפס בין אלה שיד המקרה הייתה בעזרם לבין אלה שלא; בין המשפחות שנודע להן שאפשר ובין המשפחות שלא זכו לשמוע ברגע הקשה מכול והצטערו על כך עד סוף ימיהן.
צה"ל, חברים – מעתה ואילך, משיוסדר החוק, כמובן – יחויב לעדכן כל מתגייס באפשרות לקבוע את עמדתו באשר להמשכיות. כן, יקבע את עמדתו אותו בגיר שבזמן חירום גם שולחים אותו למלחמה ועלול למצוא את מותו.
אז חיילים יבינו, ייתנו דעתם בגמירות דעת. צה"ל ינהל מאגר מסודר באשר לרצון של כל מתגייס כך שבקרות הרע מכול, יוכל להודיע או יודיע לכל משפחה את החלטת הנופל, וזאת כחלק ממעטפת התמך שצבא נותן בעת נפילתו של חייל. לא עוד לחישות באוזן אלא הסדרה של כל התהליך, מהחלטתו של אדם בהכרה מלאה ועד הריונה של האם המיועדת.
חבריי חברי הכנסת – ובזה אני אסיים – על חקיקה שכזאת נאמר "כי מציון תצא תורה". זוהי פריצת דרך עולמית. כשנשלים את ההליך רבים ילכו בדרך זו, רבים מהפרלמנטים יאמצו הסדר חקיקה דומה. ואני אגיד משהו יותר חשוב ויותר עמוק: רבים ייוולדו, ויביאו אחריהם צאצאים עד קץ הדורות.
אני רוצה להודות לכל מי שנטל חלק בהליך החשוב הזה: אני רוצה להודות לעמותת אור למשפחות השכולות ולעומדת בראשה, סא"ל במילואים עירית אורן גונדרס, שעושה לילות כימים למען המשפחות. אדוני היושב-ראש, אתה יודע שהיא שגייסה אותי לטובת החוק, ואתה יודע שאני במבט ראשון אמרתי – – –
אמרתי: אינני מאמץ זאת, אינני בטוח שזה הדבר הנכון. אני לא רוצה לאכזב אתכם, יכול להיות שתשובתי תהיה שלילית. אני מבקש ממכם – אני יודע שקשה לבקש זאת ממשפחות שכולות – לא לתת תשובה מיידית אלא ללמוד ולאפשר את האופציה להגיד לא. ואני אומר לך, למדתי, וכל יום שאני חושב על זה ועובר את זה אני אומר כן בצורה יותר מובהקת, הגם שהבטן מתהפכת, והדבר איננו טריוויאלי ואיננו פשוט.
אני רוצה להודות לצוות הוועדה, לכל המומחים שליוו אותנו; אני רוצה להודות תודה מיוחדת לשופט העליון בדימוס חנן מלצר ולשופט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין. היו פה חברי כנסת שחושבים שהחקיקה הזאת הייתה כלאחר יד, היו פה חברי כנסת שהם מחשיבים עצמם ליברלים, פורצי דרך – אינני רואה אותם כאן בהצבעה – וזה יירשם כהערת שוליים להיסטוריה באשר למהי מהות הדברים. אני באמת רוצה להודות לשופטים העליונים על תרומתם. ואני רוצה – ובזה אני מסיים – לומר תודה מיוחדת ליושבת-ראש הוועדה חברת הכנסת אפרת רייטן על העבודה המאומצת, המקצועית והרצינית, ולך, אדוני יושב-ראש הכנסת, שבדרכך, דרכי נועם, ובתוקף תפקידך – הגם שעם ההגבלות והגבולות – ליווית את הדברים, ואני יודע מה ליבך אמר.
מעל הכול, תודה גדולה למשפחות השכולות שליוו אותנו בכל השעות הרבות בכנסת ומחוץ לכנסת: לניצה ויוסי, ההורים של בראל, לברוך, אבא של עמית, לבת אל ודורית, המשפחה של שאולי, לאירית ואשר שחר, המשפחה של עומרי ולעוד משפחות רבות. אנחנו, משפחות שכולות, אנחנו רק השליחים בתהליך. אתם הקרבתם את היקר מכול. אין על כך נחמה.
אדוני היושב-ראש, מילה אחת אישית בכל זאת. זה נאומי האחרון בכנסת הזאת. לא אהיה בכנסת הבאה. אני מודה לך, לחבריי ולציבור על ההזדמנות לשרת את הציבור קרוב לארבע השנים האחרונות בבית הזה. אני מאחל ומייחל שתעשו ותמשיכו במלאכת חקיקה כמלאכת מחשבת רצינית ומכובדת, תראו את האינטרס הציבורי בכללותו, ויתקיים בנו בבית הזה כנאמר בתהילים: אל תלכו בעצת רשעים, אל תעמדו בדרך חטאים, אדוני היושב-ראש, ואל תשבו במושב לצים. שנה טובה וימים טובים לכולנו.
1,421 מילים של צבי האוזר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.