קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ראשית, אני רוצה לברך ולהודות לשותפים להעברת החוק החשוב הזה של סימון תוצרת חקלאית, ינון אזולאי, משה ארבל, רם בן ברק, נירה שפק, רם שפע – שאני לא ראה אותו כאן אבל הוא איתנו לכל אורך הדרך – וחברי חבר הכנסת סגן שר הביטחון אלון שוסטר, שהתחיל לקדם את הנושא ודחף קדימה עוד בהיותו שר החקלאות.
דובר פה כבר לפניי על חשיבות החוק גם לשימור החקלאות הישראלית, שמעבר לרכיב הכלכלי שלה מסייעת לנו בשמירה על הגבולות, בשמירה על הקרקע – אנחנו יודעים מה קורה לקרקע שאיננה מעובדת במדינת ישראל – גם על האפשרות לצרכנות נבונה, כפי שאנחנו מחנכים את בנינו ובנותינו לשים לב מה הם קונים. כפי שעל כל חולצה כתוב איפה היא יוצרה, כך ראוי שיהיה גם ברכיב כל כך חשוב לחברה הישראלית, למשק הישראלי, לביטחון הישראלי – החקלאות.
תראו, יכול להיות שזה הנאום האחרון שלי כאן בבית הזה, ובאף אחת מהפעמים שהייתי על הדוכן לא דיברתי על המשפחה שלי, אז אני אנצל את הדקה שנותרה לי להגיד שאני נולדתי בקיבוץ געתון. אני חברת קיבוץ געתון. בעלי בן קיבוץ אחר בעמק הירדן, קיבוץ נווה אור. גם הוריו הם בני קיבוצים, ואנחנו מגדלים את שלושת ילדינו בקיבוץ געתון בגליל המערבי. הבן שלי, עמית המתוק, שסיים כיתת ט' רק בשבוע שעבר, התחיל אתמול את עבודת הקיץ שלו במטעי האבוקדו של קיבוץ געתון.
אני לא פגשתי אותו אחרי יום העבודה שלו אתמול, כי אנחנו עסוקים פה בשמירה על הדמוקרטיה ובעבודה למען עם ישראל, אבל אני יודעת שהוא קם יחד עם חבריו ב-05:00, הכין את צידתו להמשך יומו, יצא לדרך עם כובע על הראש, מרוח בקרם הגנה, חש את רגבי האדמה שעליה אנחנו חיים, פגש אנשים מבוגרים יותר ממנו, מנוסים יותר ממנו, ויחד הם עיבדו את האדמה על ההר שבו אנחנו גרים בגליל המערבי – ההר שכשאני נולדתי בו היינו בערך, הקיבוצים והיישוב היהודי, 60% מהאוכלוסייה, והיום אנחנו פחות מ-40%.
אנחנו מאוד שמחים בשכנינו הערבים המוסלמים, הדרוזים, הנוצרים, אבל אנחנו חושבים שראוי שתהיה גם התיישבות יהודית בלב הגליל, גם בגליל המערבי, גם בגליל המזרחי, ואני שמחה שהבן שלי וחבריו וחברותיו – גם בנות עובדות באבוקדו; בתי נועה כבר סיימה את המסלול הזה, היא בוגרת ממנו ועבדה גם היא באבוקדו – ידעו שיש משמעות לשהות שלנו במקום הזה, בקו עימות צפוני, יישוב שמרוחק פחות מ-9 ק"מ מגבול הלבנון. שניהם נולדו אל תוך תותחי המלחמה של מלחמת לבנון השנייה, נועה ממש בתוך המלחמה ועמית שנה לאחר מכן, והם עובדים את האדמה, הם מבינים את הערך של האדמה, והם לא ייוותרו לבד.
אם הרושם בתקשורת שהחקלאים הם טייקונים והם גוזלי הכסף של העם הזה, לא כך הוא. לא נחנך אותם כך. נמשיך לעבד את האדמה, נמשיך לשמור על המדינה, נמשיך לשמור על הביטחון התזונתי שלנו. אנחנו יודעים שכנראה הילדים שלי והילדים שלכם לא ילכו להיות חקלאים, כי אי-אפשר באמת להתפרנס מזה בכבוד, וזו האמת. תודה רבה.
454 מילים של יעל רון בן משה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.