אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, מיומי הראשון בכנסת לקחתי על עצמי לפעול למען לוחמי צה"ל. מיומי הראשון בכנסת אני פועל למען לוחמי צה"ל, למען חיילי צה"ל, למען הפצועים – פצועי צה"ל, נכי צה"ל, כמובן, למען מילואימניקים. בכלל, אני חושב שבעת הזו חשוב לייקר את מעמדם של הלוחמים ולהרים את קרנם. וכשאני אומר את זה, אני מתכוון שהם צריכים להרגיש שהחברה הישראלית אכן רוחשת להם כבוד, אכן מעריכה את השנים היקרות שהם נותנים בצה"ל ומסכנים את נפשם בעבור ביטחון המדינה. הם צריכים להרגיש את זה בקהילה, צריכים להרגיש את זה בסופר ובחנות המכולת, הם צריכים להרגיש את זה בבית הכנסת, צריכים להרגיש את זה בכל מקום. האימא שבעלה יוצא למילואים ושולחת את הילד לגן – גם האימא וגם הבת או הילדה שבגן צריכות להרגיש ולהיות גאות בזה שאבא במילואים.
חבריי, לצד טיפוח ערכי השוויון בחברה הישראלית, שהוא דבר חשוב – חשוב לנו לקדם ערכי שוויון, כי יש בזה הרבה הרבה דברים נכונים ואמיתיים, אבל בסוף, בסופו של דבר, ערכים גם מתנגשים לעיתים, וכשאנחנו מיישרים את כולם באותו מישור, אנחנו לפעמים מפספסים, ובאופן אבסורדי נוצר מצב שגרמנו לקיפוח דווקא של אלו שמשרתים, דווקא של אלו שמסתכנים.
הדבר נכון לגבי כל החברה הישראלית – סטודנטים מילואימניקים יכולים לספר לכם על זה המון – אבל הדבר הוא נכון גם לגבי בני המיעוטים. לפעמים באותו תיכון ובאותו כפר יכול לצאת בחור ולהחליט שהוא הולך עכשיו לתת את מיטב שנותיו הצעירות, שלוש ,שנים לשרת ביחידה קרבית, והבחור האחר יצא ישר ללימודים באקדמיה. אותו בחור, לאחר שיסיים את שירותו הצבאי, יצטרך להתחיל לזכור את האנגלית, את המתמטיקה, את הפיזיקה, לעשות פסיכומטרי ולהתמודד – דבר מאוד מאוד רלוונטי לאחינו לנשק, הדרוזים – ולעומת זאת חברו כבר יפליג, כבר יסיים כמעט את לימודי הרפואה וימשיך קדימה, וזה במקרה הטוב. במקרה הטוב יצרנו תגמול שלילי, יצרנו קיפוח למי שבחר לשרת את המדינה. במקרה היותר-כואב ויותר רע – וראינו את זה הרבה בשנה האחרונה; זה לא התחיל בשנה האחרונה אבל בשנה האחרונה ביתר שאת – בזמן שהוא משרת, אם זה בקו בלבנון, אם זה בעוטף עזה ואם זה במבצעים חודרים, הם יניפו דגלי פלסטין באוניברסיטאות. אז את מי תגמלנו כאן? איזה עידוד? איזה מסר העברנו?
ההצעה שלי לא מבקשת לעשות – היא מבקשת את הדבר הכי טריוויאלי: לתת תיעדוף, אדוני היושב-ראש, למי שמשרת בצה"ל, וגם למי שמשרת שירות לאומי; למי שנושא בנטל, למי שגאה לשאת בנטל הישראלי, הביטחוני. זוהי מדינה יהודית, זוהי מדינה ציונית, זוהי מדינה שמעריכה את לוחמיה, זוהי מדינה שמעריכה את מי שמקריב למענה. אין פה שום דבר של ציניות.
זה שלא הגענו – אני אתייחס בהמשך. זה שלא הגענו לזה עד היום זוהי תקלה, אבל בגלל זה אנחנו צריכים לעצור ובגלל זה אנחנו צריכים לחשוב.
עכשיו אני אומר לכם, ההסתכלות שלי בעניין הזה – קודם כול, תשימו לב, נירה, חברת הכנסת שפק, לגודל הפרדוקס. גודל הפרדוקס זה בין מישהו שהולך ונלחם על הארץ הזו לבין מישהו שהולך ונלחם נגד הארץ הזו. זהו גודל הפרדוקס. זהו גודל הפרדוקס שנוצר כאן, זה הפרדוקס שאנחנו חיים בו, ואנחנו רואים את המציאות הזאת הולכת וגואה, הולכת ומתעצמת. אנחנו חיים את האנרגיות האלה – אנחנו חיים את האנרגיות האלה באוניברסיטאות, אנחנו חיים את זה, ואני, את התסכול הזה שומע, אני שומע מחברים שהיו איתי בצבא; אני שומע כי ישב איתי קצין במילואים ואמר לי: תשמע, הבן שלי נאלץ לטוס לשם ולטוס לשם והוא לומד בפראג. ולמה? למה? בגלל שהוא בחר ללכת ולשרת את המדינה? ומי שלמד איתו בתיכון, מה הוא עושה עכשיו?
אני אתייחס, אני אתייחס.
החוק מאפשר גם לשירות לאומי, הוא נותן מעמד גם לשירות לאומי. אני אומר לכם, לעניות דעתי, אנחנו צריכים להגיע למצב שלא חוששים למי מגיע יותר. אני אומר שצריך לדעת להבדיל בין לוחמים לבין שאינם לוחמים – לא כל זה נמצא בחוק – בין שירות לאומי לשירות צבאי, לגבי גברים לפחות. אנחנו צריכים לדבר על ערכים של מדינה יהודית ולא ערכים של שוויון.
ומכאן אני רוצה להגיע לנקודה שלי, שהיא מאוד מהותית. אני זכיתי ללמוד תורה בישיבה. לא המתי עצמי, לא זכיתי להמית עצמי באוהלה של תורה כמו שזוכים רבים, שבאמת ממיתים עצמם באוהלה של תורה, במסירות נפש של שנים רבות. אנחנו כמדינה יהודית חייבים ליצוק ערך במילה "יהודית"; לא רק ערך למילה "דמוקרטית" ולא רק ערך ל"שוויון", אלא ליצוק תוכן, ליצוק תוכן גם למילה "יהודית". אני רואה ערך בלימוד התורה, ומדינת ישראל חייבת לראות בו ערך. בדיוק כמו שהיא רואה בשירות לאומי, היא צריכה לראות ערך בלימוד התורה. הדברים אולי לא מדויקים בחוק, הדברים אולי לא מכוונים בחוק, אבל את זה צריכה לעשות מדינת ישראל.
חברי חבר הכנסת ניר ברקת, ואולי גם חברים נוספים, החתימו אותי על חוק מתוקן יותר, וכן, כוונתי לקדם את החוק הזה, אם נזכה. לומר את האמת, הערכה שלי היא שאנחנו רק מעלים את זה לטרומית, ובעזרת השם הממשלה הזאת תמשיך להתפרק, כי זה הדבר הנכון כיום למדינת ישראל. אבל כמסר, מסר ללוחמים שלנו, מסר להיותנו מדינה יהודית, מסר להיותנו מדינה ציונית ומסר למי שבוחר להיות נאמן – היה פעם איזה שר אחד שדיבר על אזרחות ונאמנות; אנחנו כבר שכחנו את זה. כן, זה חשוב. זה חשוב. אסור לנו לוותר על זה לרגע. אסור לנו להתבלבל. ולכן, כל מי שרואה את עצמו מחויב להיותה של מדינת ישראל מדינה השומרת על ערכיה, שלא תהפוך לאיזה מדינת כלל אזרחיה ותטבע בג'ונגל של המזרח התיכון, חלילה – וזה לא יקרה, אל תדמיינו לרגע – מחויב להצביע בעד ולתמוך בחוק הזה. תודה רבה.
856 מילים של אופיר סופר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.