קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, לפני כמה מערכות בחירות ניהלנו, אני וחבריי ביהדות התורה, משא ומתן על תקצוב מלא של מוסדות החינוך המיוחד לציבור החרדי, והבקשה שלנו הייתה אלמנטרית ופשוטה – שאותם מוסדות יתוקצבו כפי שמתקצבים מוסדות של חינוך מיוחד בחינוך הממלכתי. פקידי האוצר שישבו איתנו אמרו לנו שזה בלתי אפשרי, מכיוון שלשיטתם יהדות התורה מיצתה את הכספים הקואליציוניים שלה על בקשות וצרכים אחרים שהם ביקשו עבור הציבור שלהם. ואנחנו שאלנו את אותם פקידים: מדוע הצרכים של אותו ילד בחינוך המיוחד קשורים לכספים הקואליציוניים? מדוע הילד שזקוק לעזרה לא מקבל את זה בצורה הטבעית והלגיטימית כמו כל ילד אחר שלומד בחינוך הממלכתי המיוחד? מדוע אנחנו, חברי הכנסת החרדים, צריכים להגיע כעניים בפתח ולבקש תקצוב עבור דבר אלמנטרי? הרי מתבקש שהמדינה היא שתממן אותו בצורה אוטומטית.
הוספתי גם ואמרתי: גם אם תאמרו שמדובר במוסדות שנמצאים תחת הזרם של מוכר שאינו רשמי או מוסד פטור, מה אותו ילד חסר אונים, שמשווע לעזרה, אשם? מדוע שלא יקבל את העזרה המגיעה לו? זו הרי דרישה ובקשה אלמנטרית עבור כל ילד מיוחד שגר כאן במדינה, ולא משנה לאיזה זרם הוא משתייך או באיזה מוסד הוא לומד. וזה יכול להיות ילד ששפת האם שלו היא אולי אנגלית או ערבית או יידיש. מרכיב חשוב בנתינת העזרה זה מתן מענה בשפת האם של אותם הילדים בחינוך המיוחד, שגם ככה מתמודדים עם קשיים. זו השפה שמדברים בה בבית, והיא השפה הטובה ונכונה ביותר לתקשר איתם בה. יש מקרים רבים שהם אינם דוברים בכלל את השפה העברית, גם בגלל המגבלות המיוחדות שלהם.
אני מספר פה סיפור מכיוון שאולי זה יכול לקרב עוד כאלה שחושבים להתנגד. כשאבי, הרב מנחם פרוש, זיכרונו לברכה, נפטר, אהרן ידלין, שהיה שר החינוך מטעם מפלגת העבודה בממשלתו של רבין, שיגר למשפחה מכתב תנחומים, והוא כתב לנו על ידידותו וקשריו עם אבי, זיכרונו לברכה. אני מצטט מהמכתב שלו. כך כותב אהרן ידלין: נכנסנו יחדיו לחברות בכנסת הרביעית, ובתפקידי כסגן שר וכשר החינוך והתרבות, שיתפתי איתו פעולה לקידום החינוך העצמאי בדאגה לבנות בתי ספר, בהכשרת המורים, בהגברת ההישגים הלימודיים ובהקניית ערכים. ואהרן ידלין מוסיף וכותב את השם של אבא שלי: מנחם פרוש מאוד התרשם מהעזרה שהגשתי. אפילו בתלמודי התורה מלמדים ביידיש. הוא מאוד העריך את חרדתי דווקא כנאמן הלשון העברית וספרותה לגורלה ועתידה של שפת היידיש. ומוסיף: כל פגישה בינינו הייתה נרגשת ולבבית והיא הוכיחה שעל אף הבדלי ההשקפות ביחסי דת ומדינה ובתחום הפוליטי, אנחנו בני עם אחד – גאים על היותנו יהודים וממשיכי היסטוריה מופלאה ארוכת שנים ושואבי השראה ממורשת הדורות. עד כאן ציטטתי ממכתבו של אהרן ידלין. כלומר ניתן לראות את החשיבות הרבה שראה אחד כמו שר החינוך לשעבר אהרן ידלין, איש מפלגת העבודה, מפא"י, במוסדות הלימוד החרדיים שמלמדים ביידיש ככאלה שממשיכים את המסורת היהודית ההיסטורית.
לצערי, אנחנו נתקלים במקרים רבים שמגיעים לפתחנו ובהם נוצר מצב שישנם ילדים עם צרכים מיוחדים ששפת האם שלהם היא יידיש – או, אמרתי, יכול להיות גם אנגלית או ערבית – שגרים באזורים שבהם אין מוסדות לחינוך מיוחד שמדברים את השפה שהם מדברים בבית, והם מוצאים את עצמם ללא מסגרות טיפול ולימוד שיכולות לתת להם מענה. אבל כמו שאמרתי, במקרה הזה של מוסדות לחינוך מיוחד או חינוך מיוחד שאינו רשמי או פטור, זה לא קל, והרשויות המקומיות לעיתים מקטינות ראש ואינן דואגות למוסד מתאים לתלמידים מיוחדים בתחום השיפוט של הערים האחרות, כי החוק לא מחייב אותן, וגם לא מקבלים תקציב ממשרד החינוך לממן הסעות לילדים כאלה, ובעצם הדרישה היא גם למשרד החינוך. במהלך השנים האחרונות אנחנו – ואני במשרד החינוך – קיבלנו פניות רבות של הורים חסרי אונים שביקשו שנעזור להם עם העוול המשווע הזה.
אני מבקש מחברי הכנסת להתעלות. מטרת הצעת החוק היא לקבוע בחוק שעל הרשות המקומית לדאוג לשיבוץ התלמידים עם צרכים מיוחדים שדוברים שפה שאינה עברית במוסדות חינוך המתאימים להם, שמדברים את שפתם, גם אם המוסד נמצא בתחום שיפוטה של רשות מקומית אחרת. ואני אומר לך, אדוני היושב-ראש, שאני מתקשה לראות חבר כנסת שמצביע נגד הצעת חוק כל כך חשובה, נחוצה ואלמנטרית. תודה.
625 מילים של מאיר פרוש. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.