קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה להביא בפניכם היום הצעה שבאה ומכלילה בתוך הגדרת פשע שנאה לא רק את נושא הדת, לא רק את נושא העדה, לא רק את נושא הנטייה המינית ולא רק את נושא היותו של אדם עובד זר אלא גם את נושא הלאום. אני אסביר מדוע הדבר הזה חשוב.
כאשר אנחנו מסתכלים על כל הסעיפים שמניתי קודם לכן, בדרך כלל הכוונה היא להגן על המיעוט. במדינת ישראל מתקיים מצב חריג ביותר, והמצב הוא: המיעוט תוקף את הרוב על רקע לאומני. ואני רוצה להסביר ולפרט, אבל תחילה אני מבקש לסקור בפניכם את סדרת האיומים שאנחנו נמצאים בפניהם כמדינה דמוקרטית שוחרת שלום אבל נמצאת בסביבה עוינת.
בעת הזאת ניתן להבחין בשלושה סוגים של איומים, שלצערי ילוו אותנו עוד שנים ארוכות. הנושא הראשון: חתירתה של איראן לנשק גרעיני, דבר שמהווה בסיס לאיום אסטרטגי על מדינת ישראל. אני מזכיר שהאיראנים קרובים כפסע מהשגת כמות מתאימה לפצצה גרעינית של חומר בקיע, והם עמלים בעת הזאת גם על אמצעי הנשיאה, טילים, וגם על מערכת ההפעלה של הנשק הגרעיני, ולצערנו, מתקדמים בנושא הזה. זהו הנושא הראשון.
אבל הסופה השיעית שנושבת ממזרח איננה שייכת רק לגרעין. למעשה, מתקיימים כאן עידוד ותמיכה של כל המדינות שנמצאות סביבנו, ובעיקר גורמי הטרור שנמצאים סמוך אלינו, ובראשם חיזבאללה, חמאס וג'יהאד אסלאמי, בתמרוץ איראני, על מנת לייצר עימות. שוו בנפשותיכם מה יכול לקרות כאשר בידי חיזבאללה נמצאים 100,000 טילים, וזה מספר ממעיט. לצערנו, גם אם ייעשו מאמצים מרביים בדרכים שונות מבעוד מועד ולאחר מעשה, אני מניח שההנחה שאומרת בצורה פשוטה שרק 10% מהטילים האלה ייפלו בשטח בנוי היא איננה הנחה מקילה, ולכן אנחנו צפויים לאיום גדול.
אבל יש גם איום שלישי, ולאיום הזה אנחנו, לצערי הרב, לא נערכים כראוי, וזהו איום הטרור, איום חמור ביותר בין הירדן לבין הים, בין מטולה לבין אילת. ולמה הכוונה? אני רוצה לציין את מה שקורה בשגרה ודרך זה להעביר את דברים אל מציאות החירום. לפני זמן לא ארוך ביקרתי באחת מחוות הבודדים במרחב מצפה רמון ופגשתי שם את הכורם ערן רז. לאחרונה ראיתי שהמשק הנפלא שהוא בנה עם מטע הכרמים, עם היקב הקטן שבו מכינים יין – לאחרונה ראיתי אותו מדבר באחד מערוצי התקשורת ואומר כך: התעוררתי לעוד בוקר שבו שברו את הכול, רמסו את הכול, שפכו את מכל הדשן על הרצפה, גנבו את המכל. הדשן הזה משמש אותי לחקלאות. הדשן הזה מאפשר לי לקיים את הכרם שאני עמל עליו. וזו לא הפעם הראשונה ולא הפעם השנייה שבה אני נאבק בדברים. חותכים את צינורות ההשקיה, רומסים את הגדרות ואת הכרמים, כורתים את שתילי הכרם, ולאחרונה גם גונבים את מכל הדשן.
כל דבר כזה הוא לא רק נזק של אלפי או עשרות אלפי שקלים – הוא גם שעות רבות וימים רבים שבהם הוא יכול להתפנות לעיסוק בדברים אחרים. והתוצאה של הדבר הזה, כפי שמגדיר בעצמו ערן רז, היא עוד בוקר של נזק, עוד בוקר של כאב, עוד בוקר שבו מנסים לשבור אותנו או להוציא אותנו מפה, עוד בוקר שאתה מרגיש לבד, שלאף אחד לא אכפת. המילים האלה הן מילותיהם של עשרות אלפי אנשים במדינת ישראל – חקלאים, כורמים, מגדלי מטעים, מגדלי בקר. והדוגמה הזאת של הפשיעה החקלאית היא סגמנט אחד בתוך הבעיה החמורה של פשיעה שמתחילה כפשיעה פלילית והופכת לפשיעה לאומנית.
אני בא לכאן, רבותיי, בשביל לומר לכם שזו לא גזרת שמיים. זה לא אחד מהציוויים בעשרת הדיברות. אנחנו את זה יכולים, צריכים וחייבים לעצור. אבל בעוד אל מול האיומים האחרים – איומי הגבולות, איומי המעגל הראשון, האיומים האיראניים במעגל השלישי – אל מול כולם יש לנו את היכולת הלגיטימית להפעיל כוח, בהיבט הזה של טרור הפנים אנחנו חייבים להכין את עצמנו מבעוד מועד דרך חקיקה מתאימה. וכאשר אני מביא את ההצעה בפניכם, למה אני מתכוון? אני מתכוון שמי שמנסה לקיים פשיעה פלילית עם היבטים לאומניים – הוא מקיים פשיעה על מנת כביכול להרוויח, אבל באותה הזדמנות הוא גם מנסה לפגוע בלאום היהודי על רקע עוינות של התנהגות עבריינית לאומנית של מיעוט ערבי כנגד הרוב היהודי. כאשר אנחנו רוצים למנוע את המצב הזה של פשיעה של מיעוט כנגד הרוב, של כנופיות כנגד המקומות שבהם מגדלים או שבהם מעסיקים או שבהם מייצרים, חובתנו לבוא בחקיקה מתאימה. ולכן לא רק מה שקשור לפשיעה כנגד דת, לפשיעה כנגד עדה או נגד נטייה מינית הוא הפשיעה שעליה צריך להכפיל את העונש; חובתנו לחקוק חקיקה מתאימה שתכפיל את הענישה גם כנגד מי שפועל נגד הלאום האחר. ובמקרה שלנו אנו עוסקים ברוב העניינים בפשיעה של עבריינות פלילית לאומנית ערבית כנגד הרוב במדינת ישראל, אותו רוב שמעניק למדינת ישראל את התעשייה, את החקלאות, את הייצור. זה קורה כל יום; זה קורה בכל רחבי הארץ; זה קורה בפשיעה נגד חקלאים, נגד תעשיינים, נגד יצרנים, והדוגמאות רבות בכל מקום. ולכן חובתנו להכליל בעניין הזה גם את הנושא של פשיעה לאומנית כנגד מי שפועל במדינת ישראל באופן לגיטימי.
אני רוצה מניסיוני הקודם לציין שהתנגדותה של הממשלה, התנגדותן של הסיעות הערביות בתוך ממשלת ישראל, בתוך הרוב הקואליציוני – הרוב שהופך למיעוט גם בתוך האופוזיציה – היא מדאיגה ביותר. אני הצעתי כאן הצעה פשוטה, שאומרת שנקבע ענישת מינימום: על החזקת נשק – שלוש שנים; על שימוש בנשק – חמש שנים; על סחר בנשק – שבע שנים. מי התנגד? ממשלת ישראל, שר המשפטים וכל הקואליציה והערבים באופוזיציה – המשותפת – אני מניח שהם רוצים להתנגד גם להצעה הזאת כי היא מפריעה לממשלת ישראל לקיים כנראה את השותפות עם רע"מ.
אני מבקש מחבריי בקואליציה ובאופוזיציה, מכל הבית, לאמץ את ההצעה. אם לא נאמץ הצעות מרסנות שמשמעותן הגברת הענישה על כל מי שפועל באופן עברייני, ובמיוחד כנגד סממנים של מדינת ישראל, של הציבור היהודי בישראל – אם לא נעשה את זה מבעוד מועד, נימצא בפני שוקת שבורה כאשר נגיע לשעות קשות. תודה רבה.
894 מילים של יואב גלנט. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.