אדוני היושב-ראש, כבוד השר, גיבורי האצ"ל ומשפחותיהם, חבר הכנסת אקוניס – מגיע לך יישר כוח גדול, נער הייתי כשיצאתי למחאות מול הסכמי אוסלו הארורים שבהם נשפך דם יהודי; נער הייתי כשיצאתי להפגין נגד מדיניות ההבלגה ונגד החרפה שהייתה כאן באותם ימים, ונער הייתי כשהדוד שלי, דוד אבינועם, לקח אותי לצד ואמר לי שאני לא העצור הראשון במשפחה שנעצר בגין כרוזים והפגנות: אימא שלי שושנה, זיכרונה לברכה, גם היא נעצרה. ולא סתם נעצרה, אלא נעצרה בגיל 14 אחרי שהדביקה כרוזים של האצ"ל. גם רעייתי איילה הייתה נערה כשסיפרו לה שסבא שלה, סבא מצליח, היה באצ"ל, ולא סתם פעיל, אלא השתתף בפעולה המפורסמת של פיצוץ קולנוע רקס. כחייט, הוא התבקש לתפור חליפה, לשים שם פצצה, להיכנס לקולנוע ולהותיר את החליפה על הכיסא. והפצצה אכן התפוצצה.
כאלה היו אנשי האצ"ל, עם מסירות נפש עצומה לעם ישראל ולב חם לעם שעבר גלויות קשות, פוגרומים ושואה; כאלה היו אנשי האצ"ל, שלא היססו לעשות פעולות הירואיות, שהרתיעו את הבריטים והסבירו להם שהם לא בעלי הבית על ארץ ישראל. אנשי האצ"ל לא שנאו את הבריטים – הם אהבו את היהודים, וכדי להגן על העם היהודי הם עשו כל שביכולתם. כן, לא תמיד הבינו את זה; לא מעט פעמים הם מצאו עצמם נרדפים דווקא על ידי אחיהם, אבל הם לא התייאשו והמשיכו. כדי שהעם היהודי ימצא מנוח לכף רגלו הם דאגו להוציא מארץ ישראל את מי שהפריע להקמת מדינתנו, ותמיד תמיד נזכור מי גירש את הבריטים מהארץ.
באותם ימים התוקפנות של האויב לא ידעה שובע, ונדרשה פעולה נחרצת אל מול הפורעים הרבים שאיימו להשתלט על המולדת. אנשי האצ"ל לחמו בגבורה, בעוז, עד להשבת הכבוד הלאומי של העם היהודי, שסבל רבות בגולה. הם לחמו ושילמו בחירותם, בדמם, כדי שיהודים יוכלו ללכת כאן בלי לפחד, בכבוד. אנשי האצ"ל הבינו ששקט הוא רפש; שכשרוצחים יהודי אסור לשתוק, וכשרומסים את העם היהודי אסור להבליג. הם הבינו שאם לא נעמוד בגבורה מול האויבים שלנו, לא תהיה לנו כאן זכות קיום. הם הבינו שאם לא נתנגד, אם לא נתקומם, אם לא נפעל, אם לא נעשה – נישאר עבדים, אם לא במובן הפיזי של המילה, אז במובן הרוחני.
אחיי גיבורי האצ"ל לא חשבו על החירות שלהם, על חייהם – היו כאן כדי לשנות את המציאות לבטוחה יותר, לטובה יותר, ועשו זאת בהדר. "הדר – / עברי גם בעוני בן שר, / אם עבד, אם הלך – / נוצרת בן מלך / בכתר דוד נעטר. / באור ובסתר / זכור את הכתר – / עטרת גאון ותגר. // - - - למות או לכבוש את ההר – / יודֶפֶת – מסדה – ביתר". אחיי גיבורי התהילה, אלה שנמצאים כאן ואלה שכבר לא איתנו, עם ישראל חייב לכם. תמיד, תמיד נזכור ונזכיר. אני מבטיח.
427 מילים של איתמר בן גביר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.