קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
לא, גפני לא מגיע מבני ברק. אדוני היושב-ראש, אם אתה מדבר על אתמול, אני חייב לומר לך, היו פה שלושה אירועים. אדוני היושב-ראש, אמרתי את זה ליריב היום, היו פה שלושה אירועים: האירוע של חוק יהודה ושומרון, האירוע של המינוי ההזוי הזה של אותו אחד להיות שר דתות והאירוע השלישי, שלדעתי הוא האירוע העולה על כולם – יואב לא נמצא פה – זה החוק להנצחת זכרו של ברל כצנלסון, שהוא נפל דווקא בג'נטלמניות של האופוזיציה, שדווקא פרגנה ואמרה להם: תחליפו איזה קיזוז שאתם רוצים, והם, מרוב הג'נטלמניות הזאת, התבלבלו, והחוק הזה נפל. אני מקווה שהייעוץ המשפטי לא יגיד להם שיש נסיבות חריגות לשבוע הבא, כשהממשלה תצטרך להעביר לגלעד קריב את החוק הכי מרכזי שלו. אני חושב שזה הדבר הכי משמח, ואני גם רוצה להגיד למה. תראו, אנחנו מציינים 90 שנה להקמת אצ"ל, ואני לא צריך להרחיב. אין לי ספק שלאופיר יש הרבה יותר ידע ממני, אף שגם אני גדלתי על הסיפורים, גם על המסירוֹת של האנשים לבריטים וגם על התותח. כולנו גדלנו על הסיפור הזה. אבל יש משהו שהוא נמשך, ואם נסתכל בראי ההיסטורי, באמת כבר 90 שנה, 100 שנה, פחות או יותר, הוא נמשך אותו דבר, רק שיטות הלחימה משתנות. זה נכון שהיום לא נלחמים עם סוסים וחרבות כמו שנלחמו לפני פיתוח חומר הנפץ, אבל נלחמים באותן שיטות: אין לגיטימציה; מי שיורה בתותח הוא הממלכתי, מי שמקבל את היריות הוא חסר הממלכתיות; מי ששומר על הצבא שלנו זה הממלכתי, מי שמנסה לשמור על המדינה הוא לא ממלכתי. אלה אותן שיטות.
בגין נהיה יקיר האומה הישראלית, מי שלא יודע, רק אחרי שהוא כבר לא היה רלוונטי בשלטון. אז כולם פתאום – בגין. אני, כילד, כילד, זוכר את כלי התקשורת – אז היו רק ידיעות אחרונות ומעריב – את הזעזוע מהדבר הזה שהאיש הקיצוני הזה – איתמר, אתה חושב שאתה קיצוני? – האיש הקיצוני הזה שנהיה ראש ממשלה, זו הייתה ההרגשה. איתמר בן גביר נהיה ראש ממשלה – פחות או יותר זו הייתה האווירה אז – ומה הולך לקרות במדינת ישראל.
ואני מקבל טלפון גם, בדרכי לכאן עכשיו, מאיזשהו אזרח מודאג, אני לא יודע איך הוא הגיע למספר הטלפון שלי: מה אתם נדבקתם לליכוד? ואני רוצה להציע – ואני שומע את זה גם מחבריי מהקואליציה מדי פעם: מה יש לכם מהדבר הזה? מה אתם נדבקתם? אז קודם כול, יש רק צד אחד של המפה שמסוגל בכלל להגיע לדברים כאלה, מסוגל להגיע, כן, לירות ולמסור ולשפוט במשפט עקום ולעשות הכול בשם הממלכתיות והחברתיות ולא להתנצל על כך, ולהרגיש טוב עם זה, ולדעת שהם הרגו אנשים והכול בסדר, כי הם עושים את זה ממלכתי והם עושים את זה לפי התקנון ולפי החוקה. ואפילו היה דיון על זה בין החברים, עשו את זה בצורה מסודרת, לא כאלה חוליגנים כמו הימנים האלה, שהכול כזה פרטץ'. הם אנשים ממלכתיים, הם הממלכתיות. אבל כבר למדנו על זה, "רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני".
אבל אני מציע לכולם, ואני אומר את זה בכנות: משה פוקסמן בספר שלו מתאר גם את הזעזוע וגם את התחושה שמדינת ישראל הולכת לאבדון ברמה הבין-לאומית, היא הולכת להיות מוקצה מחמת מיאוס ברמה הבין-לאומית, שלא לדבר שתמיד, משום מה, בשלטון של החוליגנים האלה מהימין, המצב תמיד השתפר ברמה הבין-לאומית. ראו 12 השנה שאתם אוהבים להזכיר תמיד, ראו השנים של מנחם בגין, שלא היה פחות רצוי בבירות העולם.
אבל היה דבר אחד שהוא קשור אחד בשני, ואוהבים לשכוח את זה, ומשה פוקסמן הולך על זה לאורך כל הספר שלו ומדגיש את זה: מנחם בגין לא היה איש דתי, הוא גם לא היה איש חרדי, הוא גם לא היה ממצביעי יהדות התורה, אבל הבין את מה שמבינים, דרך אגב, כמעט כל מנהיגי הליכוד לדורותיהם וכמעט כל אנשי הליכוד לדורותיהם: אין לנו זכות בארץ הזאת בלי היהדות. אין לנו. הכבוד העמוק והאמיתי – שלמי שלא יודע, היה לו באופן מהותי. באופן מהותי, לא באופן קואליציוני בגלל איזשהו הסכם או בגלל איזשהו משהו אחר. באופן מהותי. אזכיר שיהדות התורה, אגודת ישראל, בהיסטוריה שלה לא נכנסה לאף קואליציה – לא רצתה להיכנס – עד 1977. היא לא הסכימה להיות חלק מקואליציה עד 1977. רק ב-1977, כשבא מנחם בגין עם הכבוד המינימלי למסורת היהודית, הכבוד המינימלי לדת. כולם זוכרים את מנחם בגין הולך בקהיר ברגל לבית הכנסת כראש ממשלה, ובואו, אף אחד לא חשב שהוא שומר שבת. לא החליטו שהוא שומר שבת, ידעו שהוא לא האיש, אבל הוא אמר: אני ראש ממשלת ישראל, אני מייצג את ישראל, אני לא יכול לנסוע ברכב בשבת ויהי מה.
יתרה מזו, הזעזוע הגדול באחד הדברים שהיו בכלי התקשורת היה כשהוא נסע לארצות הברית – איך הוא יתמודד בלי התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית. ובגין, בנסיעה הראשונה שלו לארצות הברית, הזמין את עצמו לשלושה מנהיגי היהדות האורתודוקסית בארצות הברית, חבש כיפה ובא אליהם. הוא לא הסכים שיבואו אליו. הם לא ביקשו, הם לא הזמינו אותו אפילו. הוא אומר: אין דבר כזה, אני בא לארצות הברית, אני המנהיג של מדינת ישראל, אני בא ליהדות, למי שמייצג את היהדות. הוא לא הסכים לפגוש את אנשי הרפורמים והקונסרבטיבים שם, שהם היו הלוביסטים, עד שבאו והתחננו אליו, אמרו לו: שמע, אתה לא יכול לריב גם עם קרטר וגם איתם. די, תוריד פרופיל – כמו שאומרים לנו היום מדי פעם, דרך אגב. אומרים לנו: חבר'ה, אתם צודקים, אבל בואו תורידו פרופיל, אי-אפשר בממלכתיות. והאנשים האלה עם הכבוד הזה, בסוף לא עזר לאף אחד כלום. בסוף זו האמת שמנצחת. שם נמצא העם היהודי. רק אם אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני – רואים את זה בצד אחד, אז היום השתנו השיטות; הולכים לבית משפט ותופרים תיקים, עושים כל מיני דברים, העיקר את הדבר הזה להוריד.
אבל בואו נסתכל אחרי 90 שנה: זה לא עזר להם. לא עזר להם. אף אחד לא זוכר שצבא ההגנה לישראל זה ההגנה. אתה צריך לבוא להזכיר לנו את זה פה. אף אחד לא זוכר את זה. כל עם ישראל יודע שהיו שלושה ארגונים ולא ארגון אחד, וזה לא יעזור להם. החלום הוורוד שלהם שהיהדות תיעלם פה במדינת היהודים וכולם יהיו צברים כאלה, ישראלים, מכור ההיתוך הישראלי – פרח וברח להם. אתה מסתובב בשווקים, אתה מסתובב בעם, מי כמוך יודע - - -
אין בעיה, אני מסיים. אתה מסתובב בעם, ומי כמוך יודע את זה, בראשון, בכל מקום שאתה מסתובב, העם צמא למסורת. כמות בתי הכנסת שנפתחו בתל אביב בעשור האחרון היא בלתי נתפסת. אני לא בטוח אם לא יותר מירושלים. כמות בתי הכנסת שנפתחו בתל אביב. עם ישראל ינצח ועם ישראל חי וקיים, ולא יעזור לאף אחד כלום, ולא כל תרגיל אפשרי אחר. תודה רבה.
1,028 מילים של יצחק פינדרוס. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.