כבוד יושב-ראש הישיבה, אני אגיד לך – למי שפה, אז יותר קל לדבר אליך – שאת סיפור גבעת עמל הכרתי לפני משהו כמו שמונה שנים, והוא נכנס לי לנשמה, כי העיוות כל כך גדול: תושבים שפשוט ניסו לקנות את הבית, הבטיחו להם שיקנו את הבית, הגדירו אותם כחלוצים. האנשים האלה גרו בנווה צדק. בזמן מלחמת ההגנה העבירו אותם לשם לייהד את הקרקע, אבל השאירו אותם שם בלי שירותים עירוניים, בלי תברואה. אתה, כמוני, בא ממועצה מקומית. זה לא נתפס. אתה יודע את זה טוב מאוד.
זה ממש סבל על סבל. אלה שכבות על גבי שכבות של עוולות ודיכוי וסבל, מהמשפט ומהכול. ואנחנו באנו ועשינו מעשה, ואני גם שמחה שמרב, יושבת-ראש המפלגה שלי, פה. אני הייתי ח"כית ממש מעט זמן, ודי נאיבית, והתקשרתי אליה, אני זוכרת, ביום שישי בבוקר, אחרי הסיור שלי ביום חמישי בגבעת עמל, ואמרתי לה: מרב, בואו אנחנו נעשה את התיקון הזה. בואי נפתור. בואי ננסה לבקש כסף בחוק התקציב. ואני לא אשכח שהיא אמרה לי: יאללה, לכי על זה, הכי באמונה שיש. וזה לגמרי את – כי באותה מידה היא יכלה להגיד לי: אין סיכוי, ועזבי, והיא אמרה לי: אנחנו איתך.
וגבי, אהובתי, הצטרפה ברגע, ושילבנו כוחות שתינו, וידענו שהשלם הזה יביא את התוצאה, ואת הכסף הבאנו, כמו שגם אמר הרב גפני פה. וכל כך שמחנו כשאמרו לנו שיש את הכסף. זה היה הישג. תקשיב, אנחנו ח"כיות צעירות. אמרנו: הינה, אנחנו עושות את התיקון החשוב הזה לתושבים האלה, נעצור את הפינוי. עצרנו שני פינויים – ואין איך להעביר את הכסף.
ואני רוצה לפרוט פה: והכנו החלטת ממשלה בדמות עמונה.
הכנו, והתייעצנו, והבאנו נספחים, וטרטרו אותנו בלי סוף, ואז היה פינוי, ונשרף לנו הלב, כי אנחנו הבאנו את הכסף, והתושבים האלה, במוצא האחרון, ברגע האחרון, פינו אותם. והמשכנו והתחלנו ערוץ מאחורי הקלעים. אני הייתי מרוסקת איזה שבועיים אחרי הפינוי, לא היה עם מי לדבר.
לא יכולתי. לא יכולתי, באמת. ואז התחלנו את התהליך, והגענו למזכיר הממשלה שלום שלמה, אפילו לראש הממשלה, ותכף אני אפרט. אבל נכנס בתוך התווך הזה הרב גפני, שפנו אליו התושבים, ותראה איזה בן אדם – הוא אמר: פנו אליי, אני רוצה לעזור. איך אני יכול לעזור? ונכנס לזה והכין הצעת חוק. אמרתי לו: יאללה, אתה תהיה הגיבוי שלנו לדבר הזה. ואני חושבת שמה שעשית יחד איתנו זה דבר לא מובן מאליו, כי נכנסת לזה לא מתוך איזה היכרות מוקדמת ולא מהכול, אלא ראית את העוול לאנשים האלה, ראית אותם, אז אני מודה לך.
אני אגיד שגבי ואני נפגשנו לפני שבועיים עם ראש הממשלה, הגענו לישורת האחרונה, ואמרנו לו: כבוד ראש הממשלה, צריך לפתור את זה. אני מודה שגם הופתעתי מהתגובה הטובה, האמפתית. הוא אמר: אנחנו נעשה את המעשה הזה ונצליח להגיע לזה. בינתיים זה התקדם חלקית, לא מספיק, וטוב שגפני הגיש את החוק. אנחנו תומכות בחוק, ואנחנו מתכוונות שהמעשה הזה יקרה.
עכשיו, אני רק רוצה להקריא שיר, לפני שאני נותנת את זה לגבי להמשיך. ולפני שאני אקריא את השיר – אתה יודע, אתה כבר זיהית את הריטואל הזה שלי עם השירים – אני אגיד לך, לכם, למי שעוד פה, שלדיראון עולם ייזכר הדבר הזה שמכרו קרקע ליזם ללא תושבים. בעוד תושבים יושבים בבתים מכרו קרקע ללא תושבים. אין דבר נוראי ורע ומרושע מהדבר הזה. אני אקריא את שירו של אלי אליהו, קוראים לשיר "גבעת עמל".
כן, אני עושה את זה בשבילך. ראיתי אותך – אמרתי: אני חייבת לקרוא שיר.
אבל אתה אוהב את זה?
חביב. תקשיב איזה שיר.
אלי אליהו, "גבעת עמל": "ואני ראיתי את חסרי הישע / ואת המגורשים מביתם וידעתי / כי לפעמים החוק הוא הפשע / ולא כל השפוך הוא דם. // וראיתי איך בעצב קם בית / ואיך בעצב איננו, ואיך ילבינו / הלבנים הללו את פנינו. // וידעתי כי עוד תבוא נקמת / הקומות האלה עלינו. כי עד / מתי יסעד האדם את נפשו / בבשר החלשים ממנו?"
תודה.
610 מילים של נעמה לזימי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.