ציון יום לזכרו ופועלו של בנימין זאב הרצל

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בפתח דבריי אני מבקש להתייחס לאירועי ג'נין. בשעות הלילה יצאו כוחות צה"ל לפעולה נרחבת בצפון השומרון כחלק מהמאמץ של מדינת ישראל לבלום את גל הטרור הרצחני. במהלך הפעולה ירו חמושים פלסטינים אש לא מדויקת, לא מבוקרת ולא מובחנת. כוחותינו, כוחות צה"ל, השיבו לעבר מקורות האש, והם ירו בצורה מדויקת ככל הניתן, מובחנת ואחראית. בחילופי האש נפגעה ונהרגה באופן מצער עיתונאית אל-ג'זירה גב' שירין אבו עאקלה. ברשות הפלסטינית מיהרו להאשים את ישראל, ויושב-ראש הרשות הטיח בישראל האשמות לא מבוססות, עוד בטרם חקירה. על פי הנתונים הראשוניים שבידינו ישנו סיכוי לא מבוטל שהעיתונאית נפגעה בכלל מירי הפלסטינים החמושים. אך על מנת להגיע לחקר האמת אנחנו צריכים לקיים חקירה אמיתית, והפלסטינים בשלב הזה מונעים את זה. בלי חקירת אמת לא נגיע לאמת. ישראל קראה לפלסטינים לבצע ניתוח פתולוגי משותף וחקירה משותפת, בהסתמך על כל התיעוד ועל כל הממצאים הקיימים כדי להגיע לחקר האמת. הפלסטינים כאמור מסרבים. אני מצפה מהם לשתף פעולה ובמיוחד להימנע מפעולות שעלולות לזהם את המשך החקירה.

את האירוע בג'נין צריך לראות בהקשר רחב. זה כחודשיים אזרחי ישראל נתונים תחת מתקפת טרור רצחנית – המחבלים הפלסטינים יוצאים פעם אחר פעם לרצוח ישראלים בכוונה תחילה. המבצע בג'נין הלילה הוא חלק מסדרת פעולות יזומות שנועדו לקטוע את גל הטרור ולהשיב את הביטחון לאזרחי ישראל. אנחנו נחושים להמשיך עד להשגת המטרה, ואנחנו מחזקים את חיילינו, את חיילי צה"ל, השב"כ, שוטרים שמסכנים את חייהם לילה-לילה, יום-יום, כדי לשמור על חיינו.

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בהיסטוריה של המעשה הציוני אין אדם שאפשר לומר עליו שהוא עיצב את ההיסטוריה במו ידיו יותר מהרצל. מעט אנשים אוחזים בהיסטוריה בשטף של הנהר ומזיזים, מזיזים את הנהר הזה. הרקע העמוק יותר, מעבר לאירועים הספציפיים שהביאו את הרצל לפעולות שלו, הרקע זה אלפיים שנות גלות, כניסה עמוקה מאוד של העם היהודי ל-mode של פסיביות, שאומר: הכול מלמעלה, ואנחנו לא צריכים לפעול, לא צריכים ליזום, כשיגיע – יגיע. ואז לתוך ההיסטוריה, לתוך הזרם הזה נכנס האיש הענק הזה, הרצל. על ראיית הנולד שלו דובר רבות. אני מבקש להתמקד כרגע בשתי תכונות של הרצל: האקטיביות שלו והחתירה שלו לאחדות העם.

הרצל היה מנהיג יוזם. כשהוא ראה את הבעיה הוא פעל. הוא פעל בתעוזה וביזמות בהיקפים בלתי נתפסים. כמו כל יזם, כל מי שאי פעם יזם משהו, נתקל בהתחלה באדישות, אחר כך בציניות, בגיחוך – בכל השלבים. בהתחלה אומרים: למה צריך? אחר כך אומרים: אחרים כבר עשו את זה. אחר כך אומרים: זה לא יצליח. וככה היה אצלו. ההתנגדות כלפי מעשיו בזמן אמת הייתה התנגדות קשה מאוד מכל הכיוונים. אני רוצה רק לקרוא לכם שני ציטוטים מאותה תקופה. רב חרדי משמעותי כתב ב-1900: "אם גם – – – היה מקום לחשוב שישיגו מטרתם, הציונים – – – אין לנו לשמוע להם לדבר הזה, לעשות גאולתנו בכוח עצמנו – – – לצאת מהגלות בזרוע – אין אנו רשאים – – – כל ציפייתנו ותקוותנו הוא שיביא הקדוש ברוך הוא לנו את משיח צדקנו במהרה בימינו אמן, ותהיה גאולתנו על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו". כלומר, אנחנו צריכים לא לפעול, אלא רק להתפלל ולהאמין, וזה כבר יקרה מעצמו. הרב של העיר לודז', אליהו חיים מייזל, הטיל חרם על כל הציונים. הוא אמר: "כל איש אשר יראת ה' בלבבו ירחק מהם, אל ילך בדרך איתם וימנע רגלו מנתיבותם". למרב הצער והאירוניה נכדו של הרב מייזל, הרב אליעזר יצחק מייזל, היה הרב שערך את ליל הסדר האחרון בגטו ורשה, לקול שריקות כדורי המרד שפרץ באותן השעות ממש. זמן קצר אחר כך הוא עלה לרכבת לאושוויץ. גם בצד הרפורמי, אגב, הייתה התנגדות קשה מאוד. ב-1897 ההנהגה הרפורמית אמרה: ניסיונות כאלה משקפים אי-הבנה של ייעודו של ישראל, שהתרחב מהשדה הלאומי והפוליטי הצר אל כל המין האנושי שבקרבו. עלינו לקדם את הדת האוניברסלית שייסדו הנביאים.

אני אדם מאמין, הביטחון שלי בקדוש ברוך הוא אומר שמצד אחד אני מאמין בקדוש ברוך הוא, אבל זה לא פוטר אותנו כאן, בארץ הזאת, בעולם הזה, מלפעול ככל יכולתנו בשביל לעצב את המציאות. זה כן אומר שבסופו של דבר יש לי ביטחון במה שהקדוש ברוך הוא יכריע, אבל אנחנו מכירים שבהבנה האנושית הרגילה שלנו הרבה פעמים הדברים נראים רע. אין איזו תעודת ביטוח שהכול יהיה נחמד. אין כזאת תעודת ביטוח, ואני לא מכיר דבר כזה. לכן בקונטקסט הזה צריך לראות את גודל ההתערבות ההיסטורית שהרצל הוביל, והביא אותנו מפסיביות ליוזמה. בכלל אני מאמין בדרך הזאת. אני מאמין בדרך של פחות קיטורים ויותר פשוט לקום ולעשות, לקחת אחריות גם ברגעים מאוד קשים.

הדבר השני שאני רוצה לציין – הרצל הבין שכדי לקומם את הדבר המופלא הזה, מדינה יהודית בארץ ישראל, יש נחיצות באחדות בעם. כינוסו של הקונגרס הציוני, שעליו עמל במשך שנה, העניק תנופה חשובה לתנועה הציונית ולרעיונות שביקשה ליישם. הרצל לא נרתע גם כאשר בחוגים השונים כאמור צמחה התנגדות עזה לפועלו, וגם כשאנשים אמרו שהוא מוביל את העם היהודי לאסון. הוא נסע לאורכה ולרוחבה של אירופה, במיוחד הצליח לרתום ולהלהיב יהודים בקהילות במזרח אירופה, שהיו באותה תקופה, איך נאמר, נחשבים פחות בעיני המערב-אירופים, כי הוא ידע איזו חשיבות טמונה באחדותו של עם שמתייצב יחד לקידומו של רעיון. מכוח ההכרה בחשיבות של אותה אחדות נסוג הרצל מתוכנית אוגנדה, שהאמין בה תחילה, כשהוא הבין שחילוקי הדעות העמוקים סביבה איימו לקרוע ולפצל את התנועה הציונית.

בחייו הקצרים אך עתירי העשייה הפך הרצל למושא הערצה של ממש. היו שראו בו את משה רבנו המודרני, ובאמת, כמו משה רבנו גם הרצל לא זכה לראות את הארץ המובטחת. אבל אנחנו חיים, אנחנו חיים את החזון שלו, את החזון של הנביאים, את החזון של אבות-אבותינו זה מאות ואלפי שנים. ואנחנו צריכים להסתכל על הזכות הזאת לא כעל דבר מובן מאליו. זה לא מובן מאליו. כל בית שאנחנו בונים פה, כל עסק שמקימים פה, כל שביל שהולכים עליו וכל שיר שנכתב פה הם אבן בבניין הציוני המופלא. אני אסיים בציטוט של הרצל: "כל מה שיכולים בני האדם לברוא בחריצות ידיהם בארצות אחרות, יכולים הם לברוא גם שם בארץ, שהייתה בימים נפלאים ארץ זבת חלב ודבש". הוא חזה, דור 48' הקים, והתפקיד שלנו – להמשיך לחזק ולבסס את המדינה הטובה הזאת. ונעשה את זה באחדות. תודה רבה.