יושב-ראש המליאה, אני לא רואה כאן שרים, אבל בסדר. כנסת, כנסת נכבדה.
כנסת נכבדה, י"ח באב תרפ"ט נחשב לאחד הימים השחורים בהיסטוריה של מדינת ישראל, לכל ארץ ישראל, אבל בעיקר ליישוב היהודי בחברון. 67 יהודים נרצחו, נטבחו, בפרעות של שונאי יהודים. לצערנו – – –
נכון, נכון. אמרתי: בכל ארץ ישראל, אבל בחברון עצמה 67 יהודים.
לצערנו, במערכת החינוך של מדינת ישראל לא מצאו לנכון לעשות איזושהי תוכנית לכלל התלמידים במדינת ישראל, שילמדו מה קרה באותו טבח. אז אני רוצה לספר לכם, ולקרוא מתוך הספר "לשכים בעיניכם", של הרב כהנא, השם ייקום דמו, שמתאר את ההיסטוריה של אותן פרעות ושל מה שקרה.
הפורעים ניגשים להתקפה. חסד לאברהם הוא מקום – – –
אני מדבר על העם היהודי, על העם היהודי, שנרצח ונטבח. אני מדבר על יהודים שנרצחו ונטבחו. זה כנראה לא מעניין אתכם.
הפורעים ניגשים להתקפה. חסד לאברהם הוא מקום פולחן דתי ולימוד, מעבר להיותו מרפאה המשרתת יהודים וערבים כאחד. "אך לכך אין חשיבות בשביל ההמונים המוסתים. בין התוקפים היו רבים שקיבלו טיפול רפואי חינם בבניין עצמו. הם מטפסים פנימה דרך החלונות, מנפצים את הדלתות. בתוך הבניין משמידים בצורה פראית כל חפץ הנקלע לדרכם – – –הפורעים מציתים את פנים המבנה, הלהבות עולות השמימה. בית הדסה נהיה לתנור אש. האבנים משחירות מרוב הלהבות. בית הכנסת נהיה לאתר השמדה מוחלט, שבו עולים באש גווילים קרועים", המחוללים בידי ההמון הפורע.
"בבית הסמוך גר בן ציון גרשון, הרוקח הנכה שנהיה לאגדה חיה בשל טוב ליבו לערביי חברון – – – הפורעים פורצים אל תוך דירתו. בציפורניהם מוציאים את עיניו מחוריהן". הרוקח הנכה מת מעשרות הדקירות שדקרו את גופו. "תוקפים את אשתו, ונקרעות ממנה שתי זרועותיה – – –מנסים לאנוס את בתו, אך בשל התנגדותה העזה, ממיתים אותה במיתה משונה. רחובות חברון נהיו לחלום בלהות של יללות – – – צווחות עולות מעשרות בתים – צווחותיהם של הגוססים, של הנאנסות ושל תינוקות בוכים. והפוגרום", הפוגרום, יושב-ראש המליאה, "הפוגרום נמשך.
בדרך לבאר שבע עומד בית בורלנד, אכסניה לרבים מתלמידי ישיבת חברון. "ההמונים צרים על הבית, פורצים את הדלתות. תלמיד הישיבה אברהם דוב שפירא נלחם באומץ לב, בסכין אשר בידו, אך גם הוא נופל ומת". עומד שם נער צעיר בשם דב הלר, השם ייקום דמו, ואומר להם: אני רק נער, אני רק ילד, אך דוקרים אותו בפגיונות שוב ושוב ושוב.
"תלמיד אחר, משה אהרון – – – מבקש מרוצחיו רגע לומר וידוי. הוא מתחיל את התפילה – הוא נרצח. שני תלמידים נוספים, שמואל יצחק ברנשטיין ויששכר אליהו סנורוב, נופלים אף הם קורבן לטובחים. את סנורוב ההמון כמעט מבתר. הוא נותר בסבלו כמעט יממה לפני שהוא נופח את נשמתו".
מנסור עבאס, תדע לך, אין בית יהודי בטוח באותם ימים. "בדרך לירושלים פורץ ההמון אל תוך ביתו של השוחט יעקב זאב רייזמן, הנמלט בבהלה דרך הדלת האחורית, אך ההמון משתלט עליו. הוא מתחנן אליהם. אומר, ומוסר לפורעים את כל כספו. לרגע הם מרפים ממנו. הוא מנסה להימלט, אבל הם שוב רודפים אחריו, משיגים אותו ודוקרים אותו שוב ושוב ושוב. הוא נופל אל תוך התעלה, ושם נופח את נשמתו. "בביתו החרב נשארות גופותיהם המתות של אחיו משה ושל חמותו – – – הבית נבזז, ההמון מסתלק" וממשיך ליעד הבא.
"אחריו בא תור ביתו של אליעזר דן סלונים. בית סלונים – – – מרשים. סלונים עצמו נמנה עם חשובי יהודי חברון. הוא מנהל את בנק אנגלו-פלשתין בעיר. הוא החבר היהודי היחידי של מועצת העיר". מבין הערבים יש רבים מאוד מהידידים שלו. הוא מכיר את כל נכבדי העיר, את מנהיגיה. ולכן הוא מזמין את כל היהודים ואומר להם: בואו, בואו לכאן. אצלי בטוח, בואו. אבל את ההמון זה לא מעניין. לפתע מתנפצים החלונות, ומאות אבנים עפות פנימה. "נשמעות צעקות יהודים. גברים ממהרים להבריח את הדלת. בחוץ מרוכזים עשרות קורות עץ ומוטות ברזל, לפרוץ את דלתות הבית. גורל משפחת סלונים לא יהיה שונה מגורלם של בתי שאר היהודים חברון".
"מחוץ לבית ניצבים מאות – – – מוסתים התובעים: דם יהודי, דם יהודי. הם עולים במדרגות" רבע שעה אחר כך הם דופקים על הדלת, מכים בה במוטות הברזל, ומזעזעים אותה בקורות. בפנים נעמדים בחורי הישיבה ומנסים לעצור את כל הפורעים. אבל לפתע, לפתע, נשמעות יריות. אברהם ינאי, בן ה־65, יהודי, נפגע בזרועו. "ירייה אחרת פוצעת את פניו של זלמן וילנסקי, בן ה-27, מזכיר ישיבת כנסת ישראל, הנופל ומתבוסס בדמו. קליע נוסף קורע את בטנו של תלמיד הישיבה ישראל מרדכי קפלן, בן 22". בעוד הוא מתמוטט, הוא נאחז בניסיון נואש למנוע את הכניסה, למנוע את הפריצה, אבל זה לא עוזר לו. "תלמידי הישיבה מגלים אומץ וכוח על-אנושיים בהודפם את המוני הפורעים, אך תחת מטר כדורים הם נאלצים לסגת עם היתר לחדרים הפנימיים. ברגע זה נפרצת הדלת לגג", והפורעים חודרים פנימה. שני תלמידי ישיבה נוספים נופלים חלל. אחד מהם צועק וצווח. אליעזר דן סלונים שומר על קור רוחו ועל כוחו עד הסוף, "הוא יורה מאקדחו על ההמון, אך נפגע בראש מצינור ברזל כבד ומתמוטט".
"עתה לא נותרת שום תקווה, אך בחורי הישיבה לוחמים כאריות. קולות מעורבים בוקעים השמימה; קולותיהם של חרבות מונפות, של פגיונות, של צווחות של נשים וילדים. המילים 'שמע ישראל' נשמעות בחלל החדר. ישראל לזרובסקי, תלמיד בן 17 מרוסיה, נדקר באכזריות ומחזיר את נשמתו לבוראו. ישראל הלל, מבוגר יותר, בן 21, בשוכבו על האדמה, פצוע מיריית קליע, נדקר שוב ושוב – – – עדותו של אחד שעבר את הטבח בשלום נזכרת בצעקותיו: אני בין כך ובין כך כבר מת, והם עוד מכים אותי". זו ההיסטוריה.
כן.
ואתה חושב שאני בעד? ואתה חושב שאני בעד?
תודה ששאלת, כי נתת לי הזדמנות להגיד שאני נגד לפגוע בערבים. אני גר בחברון, מחנך את הילדים שלי בחברון. מעולם לא אמרתי לילדים שלי, לא חינכתי אותם, לא קראתי להם ולא רמזתי להם, שלפגוע בערבים זה דבר טוב. חלילה. חלילה לנו. יש לי בעיה עם מחבלים. יש לי בעיה עם מי שרוצה לפגוע בנו ולהרוג אותנו ולרצוח אותנו. איתם יש לי בעיה. יש לי בעיה עם מי שמרים בקבוק תבערה או אבן.
נכון, אני יודע.
הוא שאל אותי, אז אני אומר – – –
בועז, אני חושב דבר אחד: שהתלמידים בכלל בתי הספר – אגב, אני למדתי בבית ספר חילוני, לא בבית ספר דתי – אני חושב שהתלמידים בכלל בתי הספר במדינת ישראל צריכים ללמוד את הדברים הללו. זו ההיסטוריה שלנו, זו המורשת שלנו.
ההשוואה היא לא במקום גם.
הטבח היה טבח של אלפים, של הרבה מאוד אנשים, וכאן אתה מדבר על מעשה בודד. אבל אנחנו צריכים ללמוד וללמד, וזה מה שחשוב בהצעת החוק הזאת.
אדוני סגן השר – איפה הוא? אדוני סגן השר, אני, כמובן, מקבל את ההצעה, אבל אני חייב להגיב למשפט אחד, כי אתה אמרת משהו שקצת הקפיץ אותי, ואני מעריך אותך מאוד, ואני יודע גם – אנחנו שוחחנו לפני – שהנושא כן קרוב לליבך.
לא, אבל בכל זאת, אמרת "הרב כהנא". הרב כהנא כתב ספר על תרפ"ט. תפסיקו לעשות דה-לגיטימציה, ברצינות. תפסיקו. במיוחד מי שיושב עם התנועה האסלאמית, ויושב עם ווליד טאהא, שהוא בעד, פר-אקסלנס, לפגוע בחיילים – נגמר. הרב כהנא – די להפוך לדמון. הרב כהנא כתב ספר היסטורי. הספר הזה הוא לא רק ספר, אלא יש בהיסטוריה של מדינת ישראל פרקים שלמים – ואתם מכירים אותם – על הטבח בתרפ"ט, על מה שקרה, על מה שהיה. נדמה לי, ואני מאוד מקווה, שכולנו כאן – יש כמה כאלה, בצד ההוא, שאולי לא – מבינים את החשיבות של הלימוד. כולנו כאן מבינים שצריך ללמד את זה בכלל בתי הספר. אני שמח שהרחבת את הבדיקה ואמרת שגם בבתי ספר חילוניים מלמדים. לצערי, ממה שאני יודע, לא אצל כולם. אבל מה שבטוח זה דבר אחד: אנחנו, בנושא הזה, צריכים להיות ביחד, כי זו ההיסטוריה, זו המורשת, ואנחנו גם צריכים לזכור מה קרה לנו כדי שנדע מה יכולים, חלילה, לעשות לנו בעתיד. תודה.
1,215 מילים של איתמר בן גביר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.