קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
לא, לא, לא. דווקא אתה תקשיב ותגיד אם זו לא תשובה. אני יודע שאתה לא תגיד לי לפני כולם, אבל אחרי זה תגיד לי את האמת מה אתה חושב על התשובה.
אדוני היושב-ראש, קודם לכול אני קצת מודה שאני מרגיש לא נעים שעושים לך מבחנים פה, דווקא בגלל שאתה חבר בממשלה אבל גם בגלל שאתה חבר כנסת ערבי. אני מצטער על כך וכואב לי.
אני מקווה שזאת תהיה התשובה, שאני אענה על הבקשה הזאת בתשובה הזאת.
השבוע חל יום הזיכרון של חיים גורי. בט"ו בשבט, בתאריך העברי, הוא נפטר. אני מציין את הדברים האלה כיוון שסוגיית הזיכרון של העם היהודי היא עניין של אתגר. ישבנו לפני כמה שנים ביד ושם לרגל יום השואה, חברי המטה הכללי של צה"ל, ושאל אותו אחד האלופים: חיים גורי, איך אתה יכול להבטיח לי, לנו, שגם בעוד 200 שנה יזכרו את השואה? אמר לו חיים גורי: אנחנו עם שזוכר. תראה, רק עכשיו עברנו את פסח, כמה זוכרים. ואני שאלתי את חיים גורי, חבר הכנסת גפני, מי זוכר על מה זה באמת פסח? מי שאוכל מצות שבעה ימים? מי שקורא את ההגדה עד הסוף?
עניתי, שלצערי הרב יש אתגר בזיכרון על מה זה פסח באמת. ואז שאלתי אותו: תגיד, מי זוכר את תשעה באב? את אותה שאלה שעל פניו החוק הזה מנסה לפתור. הרי אנחנו יודעים על תשעה באב דברים שאנחנו גם שומעים על השואה. אנחנו אומרים בקינות וגם באיכה, שנשים יהודיות בישלו בשר ילדיהן. אנחנו יודעים שהיו תופעות כאלה גם שם. יש לנו גם חוקים על תשעה באב. אז מה זה עוזר לנו שהציבור – אני שלושה שבועות מתאבל לקראת תשעה באב, אני לא מתגלח תשעה ימים, אני צם, קורא קינות, איכה, אז מה זה עוזר? ויש חוק. אז האם חוק הוא הפתרון?
כשהייתי יושב-ראש הקרן לרווחת נפגעי השואה – חבר הכנסת גפני, אתה זוכר את זה, הענקנו לך אז אות על פועלך בעניין – הביא לי אחד האנשים, שלא לובש כיפה וציצית כמונו, רעיון, שאולי נאחד את יום השואה עם תשעה באב. שאלתי אותו למה, והוא אמר לי: בגלל שאת תשעה באב זוכרים בגלל שיש פרוטוקול דתי; את יום השואה, כשאין פרוטוקול דתי, קיים חשש שלא יזכרו בעוד 200 שנה. עכשיו, אני בעד פרוטוקול דתי אבל אנחנו לא יכולים לכפות פרוטוקול דתי. אנחנו גם לא יכולים לכפות פרוטוקול חוקתי, אם אנחנו רוצים לזכור משהו.
אני אומר את הדברים האלה בגלל שאני חושב שלפני הכול, זיכרון בחקיקה שאין עליה קונסנזוס יכול לפגוע בזיכרון עצמו. הוא רק יהפוך את תשעה באב – שאני מקבל שבשבילי הוא יום אבל לאומי, לא רק דתי – הוא רק עלול להפוך אותו לעוד נושא של מחלוקת. בואו נגיד את האמת, במה דברים אמורים. אנחנו יודעים שבתשעה באב אנחנו, בשפה שלך – בין הזמנים, זה מוצאי תשעה באב; בערב תשעה באב, בבניין הזה, הכנסת בפגרה. אז בשביל מה נעשה חוק? בשביל שנשחרר את עצמנו מסוגיית חובת הזיכרון, והינה עשינו חוק? לא. חובת הזיכרון היא חובה קיימת, אבל הפתרון שלה הוא לא בחקיקה. נעשה דיון אחר, על איך זוכרים את תשעה באב. אני כבר אמרתי שאני חושב שצריך לזכור, ואני רוצה להגיד שאני חושש כאן ממה שאמרתי קודם, שגם בגלל שזה עוד יהיה בכלל לא במקום שלו ולא ביום שלו ולא במועד שלו, אבל נגיד: אוקיי, תשעה באב לא צריך לזכור, עשינו חוק.
אני רוצה להגיד עוד דבר. מה אנחנו זוכרים בתשעה באב? נכון, אנחנו זוכרים את חורבן ירושלים, אבל על מה אנחנו מתאבלים גם? יש גמרא במסכת שבת, יש במסכת יומא, יש במסכת גיטין. אנחנו אומרים, על שנאת חינם. אנחנו יודעים שהיא חרבה לא רק על שנאת חינם, אלא גם בתרגום במסכת שבת, אם אני לא טועה, בעשרת הדברים שהיא חרבה עליהם יש גם על שלא הוכיחו איש את עמיתו או איש את חברו. נדמה לי שזה שם גם שלא שמרו שבת, זה נכון, וגם חזרו בהם אנשי אמונה, אבל גם על העניין הזה. אבל גם על הסיפור של קמצא ובר-קמצא – מה זה לב העניין? לב העניין הוא לא השנאה. הרי הם לא הכירו אחד את השני, קמצא ובר-קמצא. לב העניין הוא שישבו שם, כמו שכתוב במסכת שבת במקום אחר, ולא מיחו על העלבה של אחד את השני. על ה"לא מיחו בידם". עכשיו אני רוצה להגיד לכם מה אני כן יודע על חינוך. אני שואף שאם אנחנו כבר מדברים על תשעה באב כיום לאומי, ניקח אותו למקום הזה. ניקח אותו למקום של ה"לא מיחו בידם" ונמחה בידם. ניקח אותו למקום של שנאת חינם, ונעשה הכול. ואם אני מדבר על זה, אז בואו רגע נגיד משפט אחד על חינוך, שלמדתי מהבת שלי. כששאלתי אותה פעם על משהו – דווקא על התנהגות טובה שלה – אם היא שמעה פעם את אימא או אותי אומרים לה לעשות את זה, היא אמרה לי משפט של כל החינוך וכל המנהיגות על רגל אחת. היא אמרה לי: אבא, לא משנה מה אמרתם, משנה מה הבנתי. ומה אני אומר פה לחברינו כולם? כשאנחנו באים ורוצים לזכור יום של חורבן הבית, כשאנחנו רוצים לזכור יום של שנאת חינם, כשאנחנו רוצים יום על "לא מיחו בידם", בואו קודם כול נתנהג אנחנו ככה. שלא יגידו לנו: לא משנה מה אמרתם, משנה מה הבנו, כן, מה הבנו ממה שקורה בבית הזה. במידה מסוימת בטרמינולוגיה שהשתלטה על הבית הזה, יש אפילו עידוד.
אתם יודעים, בזמן המצור על ירושלים, כשבאו אל אספסיאנוס שרי הצבא שלו ואמרו לו: בוא ניכנס, בוא נילחם. מה אמר להם אספסיאנוס? אם תמהרו לעלות על העיר מייד, תקימו בידיכם ברית שלום בין שונאינו, ואם תיתנו להם ארכה – ליהודים – כי תאכל אותם אש המריבה, כי אלוקים מיטיב לערוך את המלחמה ממני והוא יסגיר את היהודים בידי הרומאים חיים וייתן את הניצחון לצבאותינו בלי עמל וסכנה. אני חושש שיכול להיות שאם אנחנו מזכירים את ירושלים כמה פעמים ביום, בשחרית, במנחה, בערבית ובברכת המזון, אז אולי השלב הבא יהיה שלמי שלא יזכור את ירושלים, נעשה חוק: להתפלל. וכל נושא שיש בו עניין של אמונה – אסור שיבוא כחקיקה. אסור. למה? כיוון שבמקום לקרב, כיוון שבמקום ללמד, הוא רק ירחיק.
לכן, מה שאני מציע – אני חושב שחברת הכנסת סטרוק, שעל פניו כוונותיה טובות, אני מניח, תסכים לדחות את החוק הזה עד שבבניין הזה נוכל גם אנחנו להוות דוגמה שהיא להפך משנאת חינם, להפך מהוכחת איש את חברו – – –
יכול להיות. אבל אז נדע שאם חפצי חיים אנחנו, אז בואו נזכור שלא משנה מה אנחנו אומרים, לא משנה מה אנחנו מחוקקים – יותר מכול משנה איך אנחנו מתנהגים. אני אומר את זה לכל חלקי הבית. תודה, אדוני.
1,033 מילים של אלעזר שטרן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.