קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, הצעת החוק שעולה כאן עכשיו לדיון היא הצעה שחתומים עליה גם רבים מחברי הקואליציה. ולא, הם לא חתמו עליה לפני שהם נכנסו לקואליציה, הם חתמו עליה אחרי. הם חתמו עליה עכשיו, לאחרונה, מתוך הזדהות מלאה, וחלקם אפילו אמרו לי כמה טוב שיש הצעת חוק כזאת, כמה הם מזדהים איתה, כמה הם שמחים להיות בין היוזמים שלה. אני מדברת על חברי כנסת כמו ניר אורבך, כמו רם שפע, כמו מיכאל ביטון, מירב בן ארי, מיכל שיר סגמן; חברי כנסת כמו אמילי מואטי, אלון טל, יום טוב כלפון, משה טור פז – קינלי, רות וסרמן לנדה – חברי כנסת שבאמת, בלב שלם חתמו על הצעת החוק הזאת, וכולם גם ניסו לעזור לי לקדם אותה, שהיא תעבור בוועדת השרים לחקיקה. כולם היו פעילים, נכון, רות? ניסית לעזור לי? מירב ניסתה לעזור, אמילי ניסתה לעזור, רם שפע – אנחנו מדברים על מניפה מאוד מאוד רחבה. ואתם יודעים למה המניפה כל כך רחבה? כי אם יש משהו, חבריי חברי הכנסת, שמאחד אותנו בתור העם היהודי ששב למולדתו אחרי אלפיים שנות גלות, אם יש משהו שמאחד אותנו זו הידיעה שאנחנו נמצאים כאן בזכות דורות רבים של יהודים שלא זכו להיות כאן, שחיו בגלות, שחיו בכל הגלויות. אבל בכל מקום שהם היו בו, בין שהם היו בתנאים קשים ומחפירים ובין שהם היו בתנאים מצוינים והיו משועי עולם ואפילו שרים בממשלות זרות בכל מיני מקומות בעולם, הם תמיד תמיד זכרו את ירושלים. הם תמיד תמיד זכרו שעיר הבירה שלנו, של העם היהודי, היא ירושלים, ורק ירושלים. הם תמיד תמיד התפללו לבניין בית המקדש. בכל מקום שהם היו הם התפללו לבניין בית המקדש.
ואנחנו נמצאים כאן בזכותם, בזכות הנאמנות שלהם, בזכות התפילות שלהם, בזכות התקוות שלהם, בזכות האמונה שלהם שהם כולם, בכל מקום שהם היו, שייכים לפה, שייכים לירושלים, שייכים לבית המקדש. ובזכותם, בזכות האמונה הזו, חזרנו והקמנו פה מדינה. נכון, בית המקדש עוד לא קם, הר הבית – עדיין "שועלים הילכו בו", לערבים מותר לשחק שם כדורגל אבל לנו אסור להתפלל. אבל יש פה קונסנזוס רחב מאוד בבית הזה שמן הראוי שהכנסת תזכיר בצורה ממלכתית ומכובדת את הזיקה, את הנאמנות, את השייכות של עם ישראל לירושלים ולבית המקדש. זה דבר שמאחד אותנו.
ואחרי שרבים כל כך חתמו על הצעת החוק הזו, אני שואלת את עצמי שוב איך יכול להיות שהדבר הטריוויאלי הזה, הבסיסי הזה – שלא אומר אפילו שצריכים לצום, לקיים מצווה כזו או אחרת, להימנע מלא יודעת מה, משמחות וממוזיקה וכל מיני מצוות דתיות; הוא רק אומר שאנחנו, באופן לאומי, נזכיר את המחויבות שלנו ואת הקשר שלנו הבל-יינתק למקום הזה – איך יכול להיות שהצעת חוק כזו לא מצליחה לעבור בוועדת שרים? איך זה קורה? זה תמוה. תשימו לב, אני אומרת שאפילו חברי כנסת שהם מה שנקרא שמאל קיצוני למדי – רם שפע, אמילי מואטי – חתמו בשמחה וניסו לעזור. אז למה זה קורה?
ושוב, אדוני היושב-ראש, אני חוזרת אליך באופן מפתיע, זה חוזר אליך. אני שואלת את עצמי מי בקואליציה הזו יכול להיות נגד הצעת חוק כל כך טריוויאלית, כל כך קונסנזואלית, שכל עניינה זה להזכיר את הקשר הנצחי, הבל-ינותק, בין עם ישראל לירושלים ולבית המקדש. ואני שואלת אותך, אדוני היושב-ראש, כי אתה אמרת שאתה מכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית, אז אני רוצה להבין את זה. אני באמת רוצה להבין, כדי שנבין כולנו עם איזה קואליציה אנחנו מתמודדים, כן? אתה אמרת לפני כמה שבועות על הנגב, על הנטיעות בנגב, אמרת: יורים לי בחזה, אני לא יכול, זה כואב לי, זה האנשים שלי, אני לא יכול. בסדר, הבנו – לא שאנחנו מקבלים, זה חמור מאוד שאתם מרימים יד על נושא הנטיעות של קרן קיימת בכנסת. ואני רוצה להבין עכשיו את עניין ירושלים ובית המקדש. אתם מתנגדים שהכנסת תציין את הקשר הנצחי, הבל-ינותק, של העם היהודי לירושלים ולבית המקדש, קשר שדורות על גבי דורות של יהודים החזיקו בו? אתה יודע, אין בית יהודי שאתה נכנס לתוכו ואין שם טפח על טפח שמזכיר לנו את החורבן; אין שמחה יהודית, אין חתונה יהודית שלא שוברים בה כוס, זכר לחורבן.
הכתובת הזו שאני נושאת אותה על צווארי כל הזמן, "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", הכתובת הזו היא הכתובת שאנחנו הלכנו איתה בכל הגלויות. אתם מתכחשים לאמת ההיסטורית הבסיסית הזו, שאנחנו שייכים לירושלים וירושלים שייכת לנו? שאנחנו לא זרים כאן? שאנחנו גלינו מארצנו, עברנו גלות איומה ונוראה וחזרנו הנה, הביתה? אני רוצה להבין, אדוני היושב-ראש, כי בסוף שוב הכול חוזר אליך. בסוף שוב הקואליציה הזו מקבלת החלטות – אתה יודע, אתה לא חבר בוועדת שרים אבל בכל החלטה של ועדת שרים אומרים: מנסור עבאס התנגד, מנסור עבאס תמך, מנסור עבאס ככה, מנסור עבאס ככה. אז אני רוצה להבין, איפה אתה עומד ביחס לקשר שלנו, של העם היהודי, לירושלים ולבית המקדש?
ועכשיו אני אגיד לך, אדוני היושב-ראש, בפעם הקודמת נתתי לך 25 שניות לענות וכנראה זה לא הספיק לך. אז עכשיו יש לך שתי דקות, ואני אשמח להבין איפה אתה עומד בעניין הזה? אלה שתי דקות שהן שלי.
אנחנו נקשיב, ונחכה שמנסור עבאס יגיד לנו מה עמדתו ביחס לקשר הנצחי של עם ישראל לירושלים ולבית המקדש. בבקשה, אדוני היושב-ראש, הזמן שלך.
האנשים האלה חתמו לי. רם שפע חתם לי, אמילי מואטי חתמה לי, מירב בן ארי חתמה לי. הם חתמו.
אני רוצה להבין את זה, רם, כי אני רוצה להבין איפה אנחנו חיים. אני רוצה שגם אתה תבין איפה אנחנו חיים. אני רוצה שנבין את זה.
רם, אני נתתי את רשות הדיבור שלי ליושב-ראש מנסור עבאס. ליושב-ראש מסרתי, לא לך, ליושב-ראש.
הוא לא חייב לי, הוא יכול גם לשתוק, אבל השתיקה אומרת את שלה.
וגם אתה תבין עם מי אתה נמצא בקואליציה. שגם אתה תבין עם מי אתה נמצא בקואליציה – –
– – אתה נמצא בקואליציה עם מכחישי היסטוריה. עם מכחישי היסטוריה, איתם אתה נמצא בקואליציה – –
– – עם מכחישי היסטוריה, שמכחישים את הקשר של עם ישראל לכור מחצבתו – –
– – למקום המקודש לו ביותר, למקום שאליו התפללנו בכל הגלויות. גם הסבים והסבתות שלך, אלון שוסטר, התפללו לחזור לירושלים ולבית המקדש, אבל מנסור עבאס לא רוצה.
הוא לא רוצה, ולכן אנחנו לא נזכיר את זה.
תודה. אני רוצה לדבר רגע על המהות של תשעה באב. כי דיבר כאן קודם שר המודיעין, והדגיש, כדרכה של הקואליציה הזאת, אך ורק את הנושא של שנאת חינם – שהוא נכון, ותכף אגע בו – אבל אני רוצה לומר שאנחנו מתאבלים כבר דורות על דורות כל שנה בתשעה באב בגלל החטא הקדמון של "וימאסו בארץ חמדה" – זה החטא הראשון של תשעה באב הראשון, חטא המרגלים שלא רצו לעלות לרשת את הארץ. ואמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכייה של חינם, אני קובע לכם בכייה לדורות. הסיבה האמיתית שאנחנו בוכים ומתאבלים בתשעה באב, הראשונה והבסיסית, היא המאיסה בארץ חמדה. את זה בדיוק החוק הזה בא לתקן, ובא לומר: לא רק שאנחנו לא מואסים – אנחנו מצדיעים לדורות על דורות של יהודים, שלא משנה באיזו ארץ הם היו בעולם, הם תמיד התגעגעו לכאן, לארץ חמדה; הם תמיד התגעגעו לירושלים. הם תמיד אמרו: אנחנו רוצים לחזור לארץ שלנו ולעיר הבירה שלנו, שהיא בירושלים.
אבל עכשיו, כבוד השר אלעזר שטרן, שהזכרת את נושא שנאת החינם – אני רוצה להתייחס גם לזה. אני רוצה להגיד לך, אנחנו צריכים לטפל גם בנושא שנאת חינם. חבר הכנסת גפני, אתה מפריע לי לדבר עם השר שטרן. אנחנו צריכים לעשות כל מה שאפשר כדי שלא תהיה שנאה בתוכנו. אני אומרת לך, ואני אומרת לכולם: תראו, לפני שבועות ספורים – שבועיים, אני חושבת – ראש הממשלה נפתלי בנט דיבר עליי בצורה מאוד לא ראויה כאן בבניין, כאן במליאה. הוא אמר לי: "עופי לי מהעיניים". אני רוצה לומר לך ולכולכם: אני סלחתי לו. אני מחלתי לו. בלי שהוא ביקש. הוא לא היה צריך לבקש סליחה. אני כל ערב אומרת – ואני מניחה שגם אתה אומר כל ערב – שאני מוחלת וסולחת לכל מי שפגע בי. וכך כולנו צריכים לנהוג במישור האישי. אבל – וזה ה"אבל" הגדול – למי שמקים קואליציה עם אנשים שכופרים בזכות שלנו על ירושלים ועל בית המקדש – על העוול הזה, לא על ה"עופי לי מהעיניים"; על העוול הזה, של הקמת קואליציה עם אנשים שכופרים בזכות שלנו על ירושלים ועל בית המקדש, על זה לא תהיה סליחה, לא תהיה מחילה ולא תהיה כפרה.
1,309 מילים של אורית מלכה סטרוק. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.