סוף-סוף עולים הדברים האמיתיים כאן על סדר-היום.
תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, חברת הכנסת מאי גולן – ראשית, אני רוצה לומר למאי תודה רבה על זה שהעלית את הנושא החשוב הזה על סדר-יומה של הכנסת. אי-אפשר להישאר אדישים למילים המרגשות שלך. היו לנו גם כמה שיחות, ואני יודעת עד כמה הנושא הזה הוא בנפשך. אני חושבת שהנושא הזה צריך להיות בנפשה של החברה כולה, במיוחד בימים האלה שאנחנו נמצאים בהם.
ואת יודעת מה, כשאנחנו דיברנו וסיפרת לי על תחושת ההחמצה שלך מהכנסת הקודמת או מהממשלה הקודמת, יכולתי לחוות ולהרגיש את התחושה שלך. אבל כשאני חושבת על זה עכשיו, אני חושבת שאין נכון ומתאים יותר מאשר להעלות את הצעת החוק הזו דווקא עכשיו, ואסביר לך גם למה. אנחנו אחרי תקופה ממושכת מאוד מאתגרת, מאוד מורכבת עבור ילדי ישראל. שנה וחצי שהם ישבו בבית, בלי שגרה, בלי מבוגר שנמצא איתם כל הזמן כמו שקורה בבית הספר. גם כשההורים בבית – אנחנו יודעים שגם ההורים חוו חוויות מאוד מורכבות: אנשים שלא ידעו מה קורה עם הפרנסה שלהם, בית שהוא מאוד מאוד לחוץ. הילדים התמודדו עם כל הדבר הזה, ואנחנו ידענו שהם יגיעו עם מורכבות נפשית ורגשית לתוך המערכת, והדבר הזה יביא להתפרצות של כל מה שאת מתארת כאן, ואנחנו חווים את זה במערכת. גל האלימות שאנחנו חווים בחברה בכלל מכה גם בתוך מערכת החינוך. ואני לפני כחודש החלטתי שאני עוצרת את המערכת ליום אחד ואומרת: חברים, אנחנו עוצרים כדי לדבר רק על הנושא הזה, שיהיה פה מסר ברור של "עד כאן", שאנחנו במערכת לא נכיל את הדבר הזה יותר. אבל זה לא מספיק לעצור את המערכת ליום אחד, כי זה משהו שצריך להיות בשגרה וצריך לטפל בו.
ואני אמרתי כבר מתחילת השנה, שאת השנה הזו אני לוקחת לי כמשימה לצמצם את הפערים הרגשיים והחברתיים שהילדים מגיעים איתם. אנחנו הצבנו תוכנית לפני כשבוע, תוכנית שמתייחסת בדיוק לנקודות שאת מעלה. קודם כול, יש בתקציב לטובת כל הנושא של ייעוץ חינוכי – תגבור שעות הייעוץ בתוך בתי הספר; מתן סדנאות אם זה לתלמידים ואם זה למורים – מורים וצוותי הוראה גם הם צריכים את הכלים וגם את הליווי והתמיכה אחרי שנתיים מאוד מאוד מורכבות שהם בעצמם חוו; סדנאות של ההורים, כי גם ההורים לא יודעים הרבה מאוד פעמים איך להתמודד עם מצוקה של ילד, שלא לדבר על זה שאנחנו חווינו חוויות בתוך המערכת של הורים שמחרימים ילד.
אנחנו פוגשים את האלימות בכל רובד אפשרי, אם זה בין הילדים לבין עצמם, אם זה בין הילדים לבין הצוותים, אם זה מהצוותים כלפי ילדים, אם זה הורים כלפי צוותים. אנחנו חווים אותה באמת בכל רמה אפשרית: אלימות מילולית, חרמות, שיימינג, אלימות פיזית, התנהגות מינית לא מותאמת, שבעיניי זה הדבר הכי נורא שיש, כי זו לא פגיעה מינית, זו חוויה מינית שהילדים חווים והם לא יודעים בכלל שהם נפגעים, שלא לדבר על אלה שפוגעים, שהרבה מאוד פעמים הם לא יודעים שהם פוגעים. אנחנו צריכים לראות איך אנחנו מחזירים בחזרה את כל המודעות וההסברה ואת כל מה שצריך כדי שהילדים יבינו באיזו מציאות חיים הם נמצאים.
אז נכון שיש תקציב, תקציב מאוד גדול – 438 מיליון שקלים ייעודיים לטובת הדבר הזה, תוכנית שתהיה למשך כל השנה, ואנחנו כמובן נבנה אותה גם לעתיד. אבל אני מוכרחה לומר לך משהו, מאי: הסיפור הוא לא רק כסף. הסיפור הוא תשומת לב – שילד מוחרם ויודעים שיש חרם. אז זה לא משנה אם יהיה לי עכשיו עוד תקציב או פחות תקציב, עוד יועצת או פחות יועצת – זה חשוב, הכול חשוב; צריך להיות מסוגלים לשים את זה על השולחן ולעצור את זה, פשוט לעצור את זה ולא להתעלם. אני כל הזמן אומרת – ואני מסתובבת הרבה מאוד בבתי ספר, ואני פוגשת ילדים ואני אומרת להם: מספיק ילד אחד או ילדה אחת כדי לעצור חרם, כדי לעצור אלימות פיזית כשרואים מישהו במסדרון. במקום לצלם שנותנים לו מכות – ללכת ולעצור את זה, ואם אתה מרגיש שאתה לא מסוגל, אז לדעת שאתה קורא למבוגר כדי שיעזור לך. מספיק ילד אחד או ילדה אחת כדי לעשות את זה, ומספיק כשמבוגר שנכנס לכיתה ורואה ילד שהוא לא במצב רוח, או שיכול להיות שהוא משדר מצוקה, כדי לקרוא לו אחר כך ולראות מה קורה. זה מספיק בשביל למנוע הרבה מאוד פגיעה בילדים.
אז כן, צריך תקציבים וצריך יותר פסיכולוגים, וצריך שתהיה תקינה לייעוץ חינוכי, ואנחנו נדאג לעשות את זה בשנה הבאה. ואני אמרתי שאני אעשה הכול כדי לקדם תקינה של ייעוץ חינוכי גם בבתי ספר יסודיים, גם אם זה יהיה בתהליך רב-שנתי, אבל זה יקרה, אנחנו נתחיל את זה, וכל זה חשוב. אבל הכי חשוב זה שאנחנו ניתן תשומת לב לדבר הזה, שאנחנו לא נתעלם ממנו ושאנחנו נהיה מספיק אמיצים לטפל בדבר הזה.
ולכן, אני שוב רוצה לומר לך תודה, ולחבר הכנסת יריב לוין, שאני מבינה מדברייך שהיה שותף לנושא החשוב הזה. אני רק אתן לכם דוגמה קטנה, כדי שתבינו את המצוקה של הילדים בתקופה הזו – גם בתקופה המורכבת הזו שאנחנו נמצאים בה היום אבל גם בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות והווטסאפ וכו'. סיפרה לי ילדה שהיא קצת יותר בוגרת: כשפעם היה חרם, הוא היה נגמר בכיתה. הילדה באה, חווה את החוויה האיומה שלה בכיתה, אבל מסתיים יום הלימודים, היא הולכת הביתה, ויש לה כביכול את השקט עד למוחרת בבוקר. היום זה כבר לא. היום היא הולכת הביתה וזה בא איתה הביתה בטלפון, ונכנס איתה לחדר השינה, ונכנס איתה לכל מקום. זו החוויה שהילדים שלנו חווים, ובגלל זה אנחנו צריכים להיות מודעים שבעתיים ומגויסים שבעתיים.
ואת צודקת שהדוגמה האישית צריכה להתחיל גם מכאן. גם אנחנו לא חפים פה. אנחנו שומעים את השיח שמתנהל ומתקיים. גם אני ברמה האישית יכולה לספר על החוויה שלי השבוע עם שיימינג מטורף. ואני – עם כל הכוח שלנו, ומשרד גדול ואנשים שעוטפים אותנו – מרגישה כמה קשה להדוף דברי הבל ושקר, ואני חושבת מה חווה ילד או ילדה צעירים שמתמודדים עם דברים כאלה. ואני מבטיחה לך שאנחנו נעשה הכול במערכת החינוך כדי לעטוף את הילדים, כדי לתת למורים את הכלים שצריך, כדי לתת להורים את הכלים שצריך, ואני בטוחה שביחד, בהתגייסות של כולם, אנחנו גם נצליח.
אני אשמח שאת תהפכי את זה להצעה לסדר-היום, ואני בכוונה אומרת שתהיה הצעה לסדר-היום, ואל תמשכי את החוק, כן, כדי שיהיה עוד דיון, כי כמה שיותר נשים את זה על סדר-היום ונדון בזה ונעלה את המודעות – אנחנו קראנו לתוכנית "לא מרימים ידיים, באים בטוב", כי אנחנו לא מרימים ידיים פעמיים: לא מרימים ידיים במובן של אלימות ולא מרימים ידיים במובן שאנחנו לא מוותרים, ואנחנו נילחם בתופעות האלה, ואנחנו נבוא בטוב. בבקשה.
נכון. אין לו עם מי להתחבר.
שהם קטנים. נכון.
אתה כל כך צודק, אתה כל כך צודק, וזה יושב בדיוק על הנקודה שאני אמרתי: לא צריך כסף ושעות לכל דבר, צריך לשים לב. אגב, בתחילת שנה – באמת, אתם תראו בכל מקום את האמירה של "שמים לב בחינוך". אנחנו רק צריכים לשים לב לדברים האלה. אני מוכרחה, ככה, בשביל לתת לך, בתוך כל הקושי הזה, גם תחושה של טעם טוב. היה טיול שנתי לא מזמן שלאחת הבנות לא היה עם מי להיות בחדר והיא החליטה שהיא לא יוצאת, כי היא לא הצליחה להצטוות עם אף אחת. המנהלת הגיעה אליה הביתה עם שתי בנות נוספות ועם פרחים או שוקולדים – היא הגיעה עם איזושהי תשורה – והן באו לומר לה שהן רוצות שהיא תצא לטיול והן תהיינה איתה בחדר. אני חושבת שזו הגדולה של מנהל ואיש חינוך ששם לב לסיטואציה הזו שהילדה הייתה בה, ופשוט, היא הצילה אותה, באמת, אין לי מילה אחרת. היא הצילה אותה. כי החוויה הזאת של ילדה שלא יוצאת לטיול כי אין לה עם מי להיות בחדר זה משהו שיישאר איתה תמיד. ובגלל זה אני אומרת: בואו אנחנו נהיה יותר רגישים, בואו נשים לב יותר, נהיה יותר מודעים.
אגיד עוד נקודה חשובה – ברשותך, ממש 30 שניות. הרבה מאוד פעמים בתי ספר לא מציפים את הדברים. אגב, אני מוכרחה להגיד שבאמת יש אנשי חינוך שעושים עבודה מדהימה, אבל הרבה מאוד פעמים מורים פוחדים שידעו שיש חרם אצלם בכיתה, כי זה יתייג אותם אולי כמורים לא טובים, או שלא ידעו שיש אלימות בבית ספר כי זה יתייג את בית הספר. ואני אומרת: להפך – תעלו ותציפו את הדברים. תטפלו בהם. אז גם תרוויחו את זה שאתם מטפלים וגם ידעו שאתם מתייחסים ברצינות לדברים האלה.
וזו הקריאה שלי, גם במערכת החינוך. הייתי בפגישה – העליתי את כל מנהלי בתי הספר, כ-5,000 מנהלי בתי הספר נקראו לעלות לשידור, ואני דיברתי בפני כולם, ואמרתי להם בדיוק את הדברים האלה. ולמרות זאת אני אומרת: תהפכו את זה להצעה לסדר-היום, תקיימו דיון, כדי שזה לא יהיה הדיון היחיד. וככל שאנחנו כאן בכנסת נדבר על זה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, בסופו של דבר השיח ייצר מציאות. תודה רבה לכם.
1,372 מילים של יפעת שאשא ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.