השרה.
השרה תשיב.
אדוני היושב-ראש, אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, מוגשת היום הצעת חוק שנקראת הצעת חוק למניעת חרם חברתי וביוש בבתי הספר, הצעת חוק – תודה – מאוד תקדימית, מאוד חדשנית, שכשהגשתי אותה כשרק נכנסתי לכנסת ישראל לפני שנתיים. אנשים עדיין לא ידעו איך להכיל את זה, איך להבין את זה, כלומר – מה יהיה? תתערבי בין הילדים? תגידי להם מה לעשות? איך תעשי את זה? זה הגיע לכדי מצב שתלמידים מתאבדים וכל עולמם חרב עליהם, ועל ההורים שלהם, ועל המשפחות שלהם, אז הבינו שחייבים להתערב.
אני רוצה קודם כול לנצל את ההזדמנות להודות לחברי חבר הכנסת יריב לוין, שעזר לי ליזום את החוק. ואני רוצה שאנשים יבינו שהחוק הוא לא משהו מועתק, הוא לא איזה המצאה – זה חוק של יש מאין. זה חוק שמגדיר סוף-סוף מהו חרם חברתי, נותן תוכנית שיקומית גם למוחרם וגם למחרים, ובעצם נותן מענה להורים ולתלמידים בתוך בתי הספר – מענה שלא היה היום.
הצעת החוק הזאת באה לעולם לא משום פופוליזם ולא משום דמגוגיה – היא באה לעולם מסיפור אישי שלי, חברת הכנסת מאי גולן, שהייתה ילדת אינטגרציה מזרחית, מדרום תל אביב, שבעל כורחה שולבה בבית ספר מאוד אליטיסטי בצפון תל אביב ועל בשרה החי, ילדה בגיל עשר, עברה חרם קשה מנשוא במשך חמש שנים. החרם הזה, לטוב ולרע, עיצב את מי שאני, אך סביר להניח, סביר להניח מאוד, שאם תלמיד או תלמידה אחרים היו עוברים את אותו חרם היום, אני לא יודעת אם הנפש שלהם הייתה שורדת את זה. אני שרדתי את זה למרות הכול, ונכון, הפכתי להיות נערה מתבגרת יותר חזקה, אך חמש השנים הקשות האלה היו קשות מנשוא. ברגע שנכנסתי לכנסת ישראל הבטחתי לעצמי שאני אעשה את מה שהבטיחה לעצמה אותה ילדה, אותה נערה אז, בגיל 10 ו-12, שאם יבוא יום ואני אהיה באיזה עמדת כוח, אני אילחם כדי שאף תלמיד או תלמידה לא יחוו על בשרם את מה שאני חוויתי.
חרם חברתי פוצע את הילד. ואני יכולה לספר לכם שלי, אישית, שנים, שנים, לקח להתגבר על מה שאני חוויתי. אני מכירה אנשים גם בכנסת הזאת שעשרות אלפי אנשים מצביעים להם, שהם אנשים חזקים מאוד, והם מספרים לי שגם היום הם מתעוררים בלילה מסיוטים שבהם הם עדיין בבית הספר ההוא. הם צריכים להזכיר לעצמם שהם לא אותם ילדים בכיתה.
אנחנו חיים היום בעידן של רשתות חברתיות, בעידן של אכזריות, של שיימינג, של ביוש שאי-אפשר אפילו לתאר, שהוא לעיתים קשה יותר מאלימות פיזית. רוצחים נפשות היום בכיתות שלנו. הורים שולחים את הילדים שלהם, הדבר הכי יקר להם, הדבר הכי יקר להם, הדבר שהם ייתנו את חייהם עבורו – ובסוף אנחנו לא יודעים לאן אנחנו שולחים אותם. הילד לא מספר. אני יכולה לספר לכם שאני לא סיפרתי. שנים לא סיפרתי. הייתי ילדה חזקה. הייתי נכנסת לשירותים של בית הספר ובוכה, בוכה, בוכה, מנגבת את הדמעות ויוצאת כדי שאף אחד לא יראה שבכיתי, כדי להישאר חזקה. לא הייתי מספרת לאימא שלי, האימא החד-הורית שלי, שידעתי שאין לה יכולת, אין לה יכולת להגן עליי. לא הייתי מספרת לה מה עובר עליי כדי שהיא לא תצטרך להתמודד עם זה שמשפילים את הילדה שלה יום-יום על העובדה שהיא מדרום תל אביב, שהיא בת לאם חד-הורית, שהיא מזרחית ושהיא ענייה. סביר להניח שאם החרם הזה היה מתקיים היום, הילדה הזאת הייתה מתאבדת.
הילדה זאת בחרה לתעל את ההשפלה הזאת לכוח, אבל אני, היום, כשאני עוברת ליד בית ספר, ורואה ילד יושב בצד, אני לא יכולה ללכת, אני לא יכולה להמשיך; קרה לי רק עכשיו, בבלפור בתל אביב. ראיתי ילד יושב בצד, וחיכיתי שעה מחוץ לבית ספר כדי לראות שמישהו בא אליו. עד שהלכתי לשומר ואמרתי לו: אתה יודע שהילד יושב פה בצד? איפה המורה? איפה המחנך? הילד יושב ובוכה. את הדברים האלה אף אחד לא יודע, אף אחד לא מבין, ואנשים חזקים מסרבים לספר.
ואני יודעת שבכנסת שלנו, כשאנחנו היינו בשלטון, החוק הזה היה צריך לעבור. ואני אומרת כאן: אני מתביישת שהוא לא עבר. אני אומרת את זה בצורה חד-משמעית, בלי להתבייש. החוק הזה, כמו שאמר לי חברי חבר הכנסת יריב לוין, היה צריך להיות החוק הראשון שהיה צריך לעבור, הראשון. אבל הוא לא עבר, כי לא היה כסף, ולא היו תקנים, ולא היו מספיק פסיכולוגים, ולא היה מענה. והיה אפילו מישהו במשרד החינוך שאמר לי: מה זה חרם? הוא הסתכל עליי בעיניים ואמר לי: מה זה חרם? אז אני מבינה שיש אנשים שלא מתחברים, שלא מבינים. גם ניסנקורן וגנץ באותה תקופה, מה לעשות, ראו את החוק הזה ופסלו אותו, לא רצו לדבר עליו.
אני רואה את שרת החינוך יפעת שאשא ביטון, ואני יודעת שהרפורמה הזאת היא בליבה. לכן אני מתחייבת, מתחייבת, שאם הממשלה הזאת תעשה משהו בנדון – אני לא רוצה להשמיץ, לא רוצה קרדיט, לא רוצה שום מלחמה על פוליטיקה. אני יודעת שבחוקים שלנו בכנסת יש המון פוליטיקה. אני יודעת שכשהצעת חוק שלי עולה היא מקבלת וטו אוטומטי. אני יודעת שפוסלים פה חוקים על ימין ועל שמאל, אבל אני יודעת שאכפת לך מזה. אני יודעת – אני ראיתי אותך מדברת על זה, למרות שחורה לי שזה לא עובר כחוק, ותהיה רפורמה; אני מאוד חוששת שמא מחר תהיה ממשלה אחרת ויהיה שר אחר, יהיה שר אוצר אחר, וזה לא יעניין אותו, זה לא יהיה בליבו, והרפורמה הזאת יכולה להשתנות. אני לא אתן לילדים של מדינת ישראל לשלם את המחיר, ואם יש רפורמה עכשיו שמכסה את כל הדברים – הינה, אני מתחייבת כאן – אני לא אמשוך את החוק או אעביר את החוק להצעה לסדר-היום בוועדה לזכויות הילד של חברת הכנסת מיכל שיר, כדי שידובר על זה וימשיכו.
אני רק אסיים בזה שאני מסתכלת על כל הילדים שהיו איתי בבית ספר ועל כל הילדים שהיום בבית ספר, על כל מי שיודע מה זה להיות מוחרם ומחרים. אני לא אעזוב את הנושא הזה לרגע, ואני אמשיך להיאבק למען ילדים באשר הם. וגם אותו הורה שישב איתי בוועדת החינוך, שהבן שלו התאבד בגלל שהוא היה מוחרם, ואמר לי: מה יהיה עכשיו? אני מסתכלת עליך, ואני מבטיחה לך – אני לא אומרת את שמך – אני מבטיחה לך שאני חיילת שלכם במאבק הזה נגד חרמות בכלל.
השינוי צריך להתחיל אצלנו, זה נכון, כדי להוות דוגמה, אבל לצערי, האכזריות של הרשתות החברתיות מובילה ישר לתוך מה שקורה בכיתות בתי הספר, ואני מבטיחה שלא משנה מה יקרה, אני ארתום את הקואליציה ואת האופוזיציה למאבק הזה כל זמן שאני אהיה בכנסת, כי אין דבר יותר חשוב מהילדים שלנו. תודה רבה.
רק אומר שאיך שהתחייבתי – בטח לא אסכל משהו שהוא כל כך טוב לתלמידים, אז כן אהפוך את זה להצעה לסדר-היום. אני חושבת שזה רק תחילתו של המאבק, השרה. כי בדיוק איך שאמרת – להעלות את זה שוב ושוב לדיון, כי זה רק מתחיל, וזה לא נגמר. ואני כן מקווה שבסופו של יום, אחרי השנה הזאת, נבחן את האופציה להעביר את החוק. תודה רבה.
1,072 מילים של מאי גולן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.