העמקת הידע על האסלאם

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה רבה, חבר הכנסת יריב לוין, על השאלה. כבוד היושב-ראש.

אני אתחיל בהתייחסות לשאלה הראשונה, שאלה חשובה, בכלל נושא חשוב. משרד החינוך מכיר בחשיבות של לימודים של תוכני המורשת, הדת והמסורת המוסלמית בקרב תלמידי ישראל דוברי העברית. התכנים משולבים במקצועות החובה בחינוך היסודי, ובחטיבות הביניים ובמקצועות החובה והבחירה גם בחטיבה העליונה.

בשלב החינוך היסודי, אני אתן לך פירוט של מה קורה בכל אחד משלבי הלימוד: בשלב החינוך היסודי נלמד הנושא במסגרת תוכנית הלימוד בגיאוגרפיה, אדם וסביבה – זה בכיתה ה' – וכן במסגרת תוכנית הלימודים במולדת, חברה ואזרחות, שזה בכיתה ד'. בחטיבות הביניים ובחטיבות העליונות הנושא נלמד במקצועות החובה: היסטוריה, גיאוגרפיה, ספרות ואזרחות, על פני כל שנות הלימוד. בלימודי הבחירה בחטיבה נלמד הנושא בשני תחומי דעת, במקצוע גיאוגרפיה אדם וסביבה, בנושא המזרח התיכון – מקצוע בחירה מוגבר לבגרות בכיתות י'–י"ב, ובמקצוע עולם הערבים והאסלאם, המקצוע הנלמד כמקצוע בחירה ברמת חמש יחידות לימוד בכיתות י'–י"ב. התכנים כוללים: היכרות עם המורשת, הדת והמסורת המוסלמית; היכרות עם כלל המדינות המוסלמיות; מצוות הדת המוסלמית; כיבוש ומלחמות היהודים בארצות האסלאם; יצירות ספרות מרכזיות, אמנות ועוד.

נוסף לכך, יש פעילויות רבות המוצעות במוסדות אומנות ואקדמיה המיועדות להעשרת ידע המורים, להעשרת חומרי הלמידה להשתלמות ולפיתוח מקצועי. אתן לך דוגמאות: 1. חשיפת מורים לחומרי הוראה נוספים על האסלאם בארכיונים ובספרייה הלאומית; 2. למידה מתוך התבוננות ביצירות אמנות במוזיאון ישראל ובמוזיאון לאומנות האסלאם ובתערוכות השונות; 3. השתלמויות בנושא מנהיגות חינוכית בין-תרבותית יהודית ערבית בהם מורי המורשות השונות מהמגזר היהודי, המוסלמי, הנוצרי והדרוזי מתכנסים לדיאלוג ולימוד משותף סביב טקסים, טקסטים מארונות הספרים המורשתיים של כלל המורשות.

לצד אלה, המשרד מקדם מפגשי לימוד משותפים לתלמידים. הוכח שכשלומדים יחד, אז גם מתעצמת ההיכרות ומתעצמים כמובן גם רגשי הכבוד ההדדי, ההכלה והקשר הבין-אישי. בשנה האחרונה, למרות הקורונה, נפגשו כ-8,000 תלמידי מכ-270 בתי ספר שונים. כמו כן, מדי שנה מתקיימות השתלמויות לאלפי מורים בנושא חיים משותפים ומניעת גזענות, וכן נעשות פעולות לקידום חדר מורים מגוון. בשנת הלימודים תשפ"א – שזו השנה שעברה – לימדו כ-1,750 מורים מהחברה הערבית בבתי ספר יהודיים. זו עלייה של מאות מורים בשנים האחרונות.

לשאלתך השנייה, חבר הכנסת יריב לוין: הנושא מקבל ביטוי נרחב בתחומי הדעת השונים ועל פני כל שכבות הגיל. אני כרגע לא מוצאת מקום להרחבת התוכניות בהיבט הזה, אבל יחד עם זאת, אני מוצאת לנכון להעמיק במערכת את העשייה לקידום שותפות, סובלנות, ערבות הדדית, מתוך תחושת שייכות לקהילה ולחברה הישראלית. אני יכולה לומר לך שגם המשרד – אפילו ברמת הלשכה – מקדם את הנושא של חיים בשותפות, אגב, על כל גווניה של החברה הישראלית, במיוחד אחרי מה שחווינו בשנה האחרונה. אחד היעדים שהגדרתי למערכת עוסק בהיכרות מעמיקה ורציפה בכל שלבי הגיל עם הזהויות השונות המרכיבות את הפסיפס הישראלי. אני מאמינה כי היכרות זו תסייע לקידום לכידות חברתית ולאומית, אזרחות סובלנית, שוחרת פיוס ומכבדת. הכרה ביסודות המשותפים לבני האדם באשר הם, מעורבות במתרחש בחברה שלנו ורגישות לצדק חברתי וסביבתי יוצרות אחריות חברתית של הפרט ושל החברה גם יחד.

בהתאם לכך, בתי הספר הונחו לקדם פעולות בזירות מגוונות במוסד החינוכי ומחוצה לו, המבטאות ומקדמות את ערכי השותפות, הכרת אוכלוסיות מגוונות ופעילות אקטיבית לביטוי ערבות הדדית. אני מוכרחה לציין בהקשר הזה שזה לא מסתכם רק בהיכרות עם האסלאם, עם המגזר הערבי, עם החברה הערבית, אלא בכלל כל הפסיפס המגוון והעשיר שלנו: זה דתיים, חילונים, חרדים, תושבי קיבוצים, ילדי קיבוצים, אל מול ערים שנמצאות בסמוך. באמת היכרות מעמיקה עם כל המגוון העשיר של החברה הישראלית, שבעיניי הוא פשוט נכס תרבותי. העשייה תתבצע באמצעות הכשרות לצוותי החינוך להובלת שיח חברתי וערכי; הובלת שיח מכבד בנושאי מחלוקת וניהול קונפליקטים; קידום ערוצי שיח ופעולות משותפות למען הטוב המשותף; קידום מפגשים רב-תרבותיים ומתן כלים לפתיחות ולסקרנות תרבותית. בסוף בסוף, אם אין מפגש, זה תמיד יכול להישאר ברמה תיאורטית. עצם המפגש מוריד גם חששות וגם דעות קדומות, וגם יוצר באמת את המרחב החברתי המשותף.

תודה רבה.

אני אתייחס. ראשית, אני אתחיל דווקא מהסיפא של הדברים, ואומר שאני מסכימה איתך לגמרי. הלוואי שהיינו יכולים לוודא שכל בוגר מערכת החינוך יוצא כשהוא יודע לדבר את השפה הערבית על בוריה. אגב, אני יכולה לומר לך את אותו הדבר גם לגבי השפה האנגלית, וגם לגבי תחומים נוספים. אגב, ברמה האישית, אם יש משהו שאני מצטערת עליו זה שאני אישית לא יודעת לדבר ערבית – מהרבה מאוד סיבות.

אבל בוא רגע ונתייחס לגופה של השאלה כפי שאתה שאלת אותה. נתתי כאן מניפה שלמה של דברים, שקורים גם ברמת לימודי החובה בבתי הספר היסודיים וגם בחטיבות הביניים והתיכונים, כולל בגרות, בגרות מורחבת שנעשית בתחום הזה. אתה יודע, אנחנו יכולים לקחת – ועל כל נושא שאנחנו נדבר עליו אנחנו נוכל להגיד שהוא הכי חשוב, ושצריך להכניס אותו, ובסוף הילדים לומדים מרחב לימודים מסוים מבחינה פדגוגית. אי-אפשר לעשות את הכול לכולם כל הזמן. אני בטוחה שעל זה אנחנו נסכים.

באותה מידה שבה אתה רואה את השפה – ואני מסכימה איתך – כגשר להבנה של דת מסוימת, או של עולם דתי או תרבותי מסוימת, אני חושבת שהמפגשים הם גשר מצוין, כי יש את העניין של לדבר ברמה תיאורטית; בחברה שבה יש לנו גם אנשים מהדת המוסלמית ויש אפשרות להפגיש ביניהם, לשאול את השאלות, לקיים דיונים ולהכיר בעצם את המרחב התרבותי והאנושי האמיתי, יש לזה ערך מוסף מאוד מאוד גדול. אני בטוחה שכשאנחנו נאפשר את הרלוונטיות, את ההבנה של הרלוונטיות, לתלמידים לגבי דת האסלאם – שהם יכולים לפגוש אותה במרחב החברתי שכולנו חיים בו כאן בישראל – אנחנו גם נייצר יותר רצון וזיקה למקצועות שנלמדים בבתי הספר, ואולי גם יותר ילדים ירצו ללמוד, כמקצוע מוגבר לבגרות, על דת האסלאם.

אז אני לא אומר שזה הכי חשוב או זה הכי חשוב. אני חושבת שזה שילוב של הדברים. האם אפשר לעשות יותר? – כן. התשובה היא: כן, תמיד אפשר לעשות יותר. אני בהחלט מקבלת גם את זה.